בוקר טוב אירן

אזרחי ישראל התעוררו הבוקר וגילו, חלק לתדהמתם, שהם כבר לא חיים במדינה דמוקרטית.

הפרסום הבוקר (20.12.09), על הצעדים הדרקוניים שמתכננת מערכת הביטחון להפעיל נגד מתיישבי איו"ש, צריך לזעזע כל אזרח של מדינה המתיימרת להיות דמוקרטית, וכל מי שנלחם למען זכויות אדם ואזרח – ואלה, כמובן, סכרו את פיהם הבוקר, או שתמכו בגלוי בצעדים חסרי התקדים הללו, שנועדו לשלול את זכויות האדם הבסיסיות משלוש-מאות אלף אזרחים. ניתן רק לנחש את הזעקה שהייתה עולה ממחנה ה"שלום" וה"זכויות" אילו הצעדים האלה היו מתוכננים נגד ערבים... העולם כולו היה מזדעזע...

מדובר בלא פחות מהכרזת מלחמה. פקודת המבצע מנוסחת בלשון של "כוחותינו" ו"הם". יש היערכות מבצעית מדוקדקת, שלא הייתה מביישת שום תכנון מבצעי אל מול אויב (אויב אמיתי, כמובן – נראה שסר הביטחון שכח מיהו האויב...). שוב כוחות הביטחון יוצאים למערכה מתוכננת היטב במתיישבים – בדיוק כמו בקיץ הנורא של 2005. כולנו זוכרים מה קרה בקיץ שלאחר מכן, כשצה"ל הגדול והמרשים, שנערך בצורה כל כך מוקפדת, כל כך מדויקת, כל כך מסודרת, למלחמה באזרחי ישראל, כשל בצורה מחפירה אל מול אויב אמיתי, אל מול החיזבאללה. שוב סר הביטחון חוזר על טעויות קודמיו, מכין את צה"ל ואת כוחות הביטחון למלחמה באזרחי ישראל, ומזניח את תפקידם המקורי, האמיתי – והחוקי – של אותם כוחות: המלחמה באויבי המדינה. כל חייל, מג"בניק, שוטר ואיש שב"כ שיופנה למלחמה במתיישבי איו"ש (ומדובר בסדר גודל של 6 חטיבות!) לא יגן על אזרחי המדינה מפני האויב הערבי. אם חלילה תצא התוכנית ההזויה הזו לפועל, חלק גדול מאוד מסד"כ כוחות הביטחון, הנדרש בימים כתיקונם להגן על אזרחי המדינה מפני איומים אמיתיים (ולא כדי לשקם את מעמדו של סר הביטחון במפלגתו המתפוררת), יופנה למשימות אחרות – ואת המחיר עלולים לשלם כל אזרחי ישראל. אין להניח שארגוני הטרור יואילו בטובם לשבת בשקט באותם ימים נוראים הנכונים לנו, ולאפשר לצה"ל, למשטרה, למשמר הגבול ולשב"כ לפעול בשקט נגד אזרחי ישראל. הם ינצלו עד תום את חופש הפעולה היחסי שלו יזכו, ושוב חייהם של אזרחי ישראל יהפכו להפקר, קורבנות של עוד איוולת של השמאל.

אבל ישראל לא לבד. הפעלת כוחות גדולים, איום בהפעלת כוח, מיסוך סלולארי – איפה נתקלנו, לאחרונה, בכל אלו?

כן, נכון, אלו בדיוק האמצעים שהפעיל משטר האייתולות באירן כדי לדכא את הפגנות מתנגדי המשטר לאחר הבחירות בקיץ האחרון.

כל הכבוד, אהוד ברק. העמדת את ישראל בשורה אחת עם מדינות נאורות ושוחרות זכויות אדם כמו אירן, סוריה וסין. כל הכבוד לצה"ל.

הטרור החדש

צו המעצר שהוצא נגד יו"ר "קדימה", ציפי לבני, מדגיש שוב (למי שהיה עוד צורך) את המערכה החדשה המתנהלת נגד ישראל. לא עוד רק טרור אלים (אם כי האויב לא זנח את המאבק האלים, ממש לא), אלא טרור מסוג חדש, טרור משפטי ותקשורתי, שמטרתו אינה עוד ה"כיבוש", או פעולה זו או אחרת של ה"כיבוש", אלא עצם קיומה של מדינה ישראל. המערכה החדשה מתנהלת מתחילת אינתיפאדת הטרור בשנת 2000, ומסלימה בהדרגה. מטרתה היא ליצור דה-לגיטימציה לעצם קיומה של מדינת ישראל, וכך להביא לחיסולה.

המערכה מתנהלת בשתי חזיתות, התקשורתית והמשפטית, והיא מתנהלת בשתי זירות, בארץ ובעולם (בעיקר באירופה). בניגוד למערכת הטרור, שבה יכול היה האויב להשיג, לכל היותר, הישגים נקודתיים ומוגבלים, כאן הוא יכול להשיג הישגים משמעותיים, ואף ניצחונות, טקטיים ואסטרטגיים. ובניגוד למערכת הטרור, שבה פעל האויב פחות או יותר לבדו, כאן נהנה האויב מסיוע זר, לעתים של ישראלים ויהודים, סיוע המקרב אותו להשיג את מטרתו – חיסולה של מדינת ישראל.

בארץ מנוהלת המערכה ע"י ארגוני השמאל הישראליים (ומעט ע"י ארגונים ערביים כמו "עדאללה"). ארגוני השמאל נהנים מסיוע של השמאל העולמי, סיוע בכוח אדם ותמיכה כספית. הם מנהלים בארץ, כאמור, מערכה בשתי חזיתות, תקשורתית ומשפטית.

תקשורתית, אנשי שמאל יוצאים לחולל פרובוקציות כל בסיס שבועי. ההתפרעויות השבועיות שלהם בניעלין ובבילעין הפכו כבר מזמן לפסטיבל אלימות מתוקשר היטב, שבו תוקפים אנשי שמאל וערבים מקומיים חיילי צה"ל ושוטרי מג"ב – ודואגים לצלם אך ורק את תגובתם של המותקפים, ועל ידי כך להפוך את השוטרים והחיילים המותקפים לתוקפים. ארגוני השמאל, במימון אירופאי, מחלקים מצלמות לערבים מקומיים כדי שיצלמו חיילים ומתיישבים. את הסרטים, ערוכים היטב ומנותקים מההקשר שלהם, הם מפיצים לתקשורת, ומשחירים בכך את פניהם של חיילי צה"ל ושל המתיישבים, ובסופו של דבר את פניה של המדינה. אתרי האינטרנט שלהם ממשיכים במסע התעמולה נגד ישראל, והתקשורת, הנשלטת ע"י השמאל, מסייעת להם לא פעם ולא פעמיים.

משפטית, ארגוני השמאל מסתייעים במערכת המשפט הישראלית, הנשלטת ע"י השמאל, על מנת להצר את צעדיו של צה"ל ולכבול את ידיו במערכה להגנת ישראל. כך בעניין "נוהל שכן" (שבא לחסוך חיים משני הצדדים), וכך בעניין גדר ההפרדה. תביעות רבות מוגשות נגד חיילים וקצינים באשמת "פגיעה בפלסטינים", וכך הם מצרים עוד את פעולתו של צה"ל. חזית משפטית אחרת מתנהלת על עצם זהותה של המדינה. ארגוני שמאל משתמשים במערכת המשפט כדי לעקר את זהותה היהודית של מדינת ישראל. כך בעניין "איחוד המשפחות" (שמטרתו להציף את מדינת ישראל בערבים, שיהפכו לאזרחי המדינה, ויערערו את המאזן הדמוגראפי – "זכות שיבה" באישור בג"צ) וכך בעניינים אחרים.

בחו"ל מנוהלת המערכה ע"י ארגוני שמאל וארגונים ערביים, כשגם אלה וגם אלה נהנים מסיועם של אנשי שמאל ישראליים, המשתפים פעולה במערכה לדה-לגיטימציה של ישראל.

תקשורתית, אנשי שמאל עורכים הפגנות גדולות ועצרות הזדהות עם ה"פלסטינים" ה"מסכנים", ומציגים את ישראל כ"רוצחת" וכ"פושעת מלחמה". התקשורת, שנשלטת ברובה ע"י השמאל, משתפת פעולה ברצון ובשמחה, במאמרים אנטי-ישראליים ובכתבות שהן לא יותר ממכתמי שטנה אנטישמיים (כמו הכתבה שהתפרסמה בעיתון השוודי "אפטונבלאדט" ושעסקה בסחר באיברים ע"י חיילי צה"ל). באוניברסיטאות, הנשלטות (בעולם כמו בארץ) ע"י מרצים מהאולטרא-שמאל, מתנהלת מערכה ארסית נגד ישראל, הכוללת קריאות לחרם אקדמי, עצרות נגד ישראל, ופגיעה פיזית בסטודנטים יהודים או פרו-ישראליים.

משפטית, אנשי שמאל וארגונים ערביים מנצלים את מערכת המשפט הליברלית האירופאית, שבכמה מקרים נטלה לעצמה זכויות שיפוט אוניברסאליות, כדי להגיש תביעות נגד בכירים ישראליים, פוליטיקאים ואנשי צבא, באשמת "פשעי מלחמה", שכביכול בוצעו נגד ה"פלסטינאים". כך בספרד, בעניין חיסולו של רב-המרצחים חסן שחאדה, כך בבלגיה, נגד אריק שרון, וכך בלונדון, נגד ציפי לבני, אהוד ברק וגיורא איילנד. את חלק מהתביעות הללו הגישו משפטנים יהודים וישראליים, המסייעים, כאמור, לאויבי המדינה במערכה שהם מנהלים נגדה. מערכה משפטית מקבילה מתנהלת באו"ם, על שלל ארגוניו. שליטתן המספרית של המדינות העוינות לישראל (ולמערב) באו"ם מקנה להן את היכולת להפוך את האו"ם לארגון שכל מטרתו היא מלחמה בישראל. מדינות כמו סודן ולוב יושבות בוועדה לזכויות אדם, ומוקיעות את ישראל באשמת "פשעי מלחמה"... כך נולד דו"ח גולדשטיין, שכל מטרתו הייתה להכפיש את ישראל, להוקיע אותה כ"פושעת מלחמה", תוך התעלמות מוחלטת ממעשיהם של העזתים בשמונה השנים שקדמו למבצע "עופרת יצוקה".

אז איך מתמודדים עם המערכה הזו?

עד היום, ישראל גילתה אוזלת יד משוועת בחזית הטרור החדשה הזו. התמודדות אמיתית עם המערכה החדשה הזו תחייב "החלפת דיסקט" יסודית מצידנו, מכיוון שאין כל אפשרות לנהל מאבק יעיל באויב, מאבק שגם ישיג תוצאות חיוביות, אם איננו מאמינים בצדקתנו. אם אנחנו מקבלים את הנרטיב של האויב, שלפיו אנו כובשים בארצנו (כלומר, בארצו), הרי שלא נוכל שום סוג של מאבק נגד הטרור החדש. אם ננהל את המערכה תוך התנצלות והצטדקות, אף אחד לא יתייחס אלינו.

אז מה עלינו לעשות?

ראשית, בארץ.

יש לאסור בחוק על קבלת סיוע ממשלות זרות לארגוני שמאל. יש להוציא אל מחוץ לחוק כל ארגון שמאל שקיבל סיוע כזה, או שפועל נגד המדינה. יש למנוע את כניסתם לארץ של "מתנדבים" זרים, הבאים לסייע לארגוני השמאל הישראליים במאבקם נגד המדינה, ולגרש מכאן (על חשבונם) את אנשי השמאל הזרים הנמצאים בארץ.

מעבר לכך, יש להפסיק את המימון הממשלתי לכל אוניברסיטה שמעסיקה מרצים המתבטאים והפועלים נגד המדינה, להסיר את ההכרה בתארים שהיא מעניקה ולהפסיק לשלוח אנשים מטעמה (עתודאים, אנשי קבע, עובדי ציבור וכ"ו) ללמוד בה.

וכמובן, יש להפסיק את המימון הציבורי לכל מיני יצירות "אומנות" (סרטים, תערוכות,מיצגים וכ"ו) המציגים את ישראל באור שלילי, ולמנוע כל פרס, סיוע או הכרה בכל "אמן" הפועל נגד המדינה.

שנית, בחו"ל:

אסור להתמודד ברמה שווה עם ארגוני האויב. התמודדות כזו תהפוך אותם לשווים לנו, לבעלי מעמד זהה, ומזה עלינו להימנע.

יש להקים משרד הסברה מתוקצב היטב, שיפעל בערוצי התקשורת בחו"ל, יציג את עמדתה של ישראל ויחשוף את פשעיהם של אויביה. אין לבחול בשום אמצעי כדי להשיג מטרה זו, בדיוק כפי שהצד השני לא בוחל באמצעים (הדבר היחידי שצוותי הסברה אלו לא יעשו זה לשקר. האמת, רבותי, היא לצידנו).

יש להבהיר, בערוצים הדיפלומטיים, לכל מדינה ומדינה, כי אם חלילה ייעצר בתחומה ישראלי באשמת "פשעי מלחמה", ולא משנה כלל אם מדובר בקצין בכיר, בפוליטיקאי בכיר, או בקצין זוטר או חייל, יהיו לדבר השלכות חמורות לאותה מדינה ולאינטרסים שלה (וכמובן, יש להיות מוכנים לגבות איום זה במעשים). יש להבהיר לכל המדינות כי עליהן לפעול, ובמהירות, כדי לסגור את הפרצה המשפטית הזו.

ומעל לכל, עלינו לפעול נגד אלה הפועלים נגדנו. עלינו להבין כי זהו טרור מסוג חדש, אך שאינו שונה מהותית מהטרור מהסוג הישן.

בשנות השבעים, לאחר רצח הספורטאים במינכן, יצאה ישראל למבצע נקם וחיסלה את תשתית הטרור הערבית באירופה. הגיע הזמן לצאת למבצע נוסף, ולפעול כך נגד ארגוני הטרור החדשים. מי שיצא נגד מדינת ישראל, מי שיפעל נגדה, מי שיפעל למען דה-לגיטימציה ולמען שלילת עצם קיומה, צריך להבין שישראל רואה בו טרוריסט (ולא משנה כלל אם הוא ערבי או אירופאי, מוסלמי או נוצרי או יהודי), וגורלו יהיה בהתאם.

אם עוד לא הבנתם,רבותי, אנחנו נמצאים במערכה על קיומנו. את המערכה הזו לא ננצח בנחמדות וב"מוסריות". את המערכה הזו ננצח בכוח בלתי מתפשר. ככל שנקדים לפעול כן נצטרך להפעיל פחות כוח. אם נתמהמה, נצטרך לעשות דברים שעדיף שלא ייעשו – אך במערכה על קיומנו, כל אמצעי כשר.

פרשת המסגד

ביום שישי, 11.12.09, הוצת מסגד בכפר יאסוף שבשומרון. מיד מלאה הארץ זעקה, ואנשי שמאל זעקו בזעם קדוש כי מדובר ב"פיגוע דתי" ו"ניסיון להצית אש". אנשי ימין, מכל גווני הימין, נדרשו מיד לגנות ולהוקיע את המציתים – שאיש אינו יודע, נכון לרגע כתיבת שורות אלו, את זהותם. הרי ברור שמדובר ב"מתנחלים", שהם תמיד אשמים עד שיוכח אחרת (וגם אחרי, אל תבלבלו את השמאל עם העובדות).

את התגובה הממצה והראויה ביותר לאירוע נתן דווקא ח"כ מיכאל בן ארי (האיחוד הלאומי): "הדמעות שלי נגמרו כאשר החברים שלי נרצחו בידי האויב הערבי. את הגינויים שלי סיימתי כאשר בתי הכנסת נשרפו בגוש קטיף".

זו התגובה הראויה למעשה, תגובה שכל איש ימין הגון היה צריך למסור כאשר התבקשה תגובתו.

בתי כנסת לא מעטים נשרפו וחוללו בארץ ישראל בידי ערביי הארץ. בתי הכנסת של גוש קטיף הועלו באש ונהרסו, ואיש לא זעק. אף אחד מאלו הזועקים עתה לא הוציא הגה מפיו כאשר נשרף וחולל בית הכנסת בקבר יוסף בשכם. כשהוצת בית כנסת בלוד אף אחד לא הגדיר את זה "פיגוע דתי" ואיש לא חשש ממהומות בעקבות האירוע.

בתי כנסת הם יעד מקובל וראוי בעיני האויב, בארץ ובחו"ל. בתי כנסת הותקפו לא פעם ולא פעמיים, ואיש לא זעק ואיש לא מחה. אף אחד מהצבועים הזועקים עתה אל השמים לא ימחה אם מחר יחולל בית כנסת, כפי שלא מחה במקרים הרבים שבהם חוללו בית כנסת.

אם בתי הכנסת שלנו הם מטרות לגיטימיות בעיני האויב, אין כל סיבה שמסגדים ייהנו מאיזושהי חסינות.

עדיף היה אילו כל בתי התפילה, של כל הדתות, היו מחוץ למשחק, היו מוגדרים כניטראליים, שאיש לא פוגע בהם, ואף צד לא משתמש בהם למטרות צבאיות. אך מכיוון שזה אינו המצב, אין כל סיבה לקונן מרה על פגיעה במסגד. שוב, כפי שאמר ח"כ בן ארי, "מי שמבקש למחוק את העם היהודי, שלא יצפה שנזדהה עם סמליו ועם מוקדי ההסתה שלו".

ציד המכשפות 2009

הרב מלמד, ראש ישיבת ההסדר הר ברכה, נדרש לחזור בו מדבריו, שלפיהם הביע,לכאורה, תמיכה בסרבנות. אם לא יחזור בו, מאיים שר הביטחון להפסיק את ההסדר עם הישיבה שבראשה הוא עומד.

במקביל התבשרנו בסוף השבוע כי מרצה בכיר באוניברסיטת חיפה, ד"ר דוד בוקעי, נדרש לחתום על התחייבות שלא לחזור על התבטאויותיו הקודמות נגד ערבים (שבגינן נחקר במשטרה – כן, כן, אתם קוראים נכון – והתיק נגדו נסגר, כי אפילו המשטרה לא הצליחה למצוא אפילו שמץ של עבירה על איזשהו חוק...), ואם יחזור עליהן, יועמד לדין. את הדרישה הזו העמיד שי ניצן, המשנה לפרקליט המדינה, המנהל, כפי שהתפרסם במעריב, מסע צלב אישי נגד הימין ונגד המתיישבים.

המקארתיזם חי וקיים בישראל 2009, בגרסה חדשה ומתועבת.

אנשי שמאל מתבטאים בגנות השירות בצה"ל ובעד סרבנות לא מהיום ולא מאתמול. ארגוני שמאל הקוראים לסרבנות, בגלוי ובמוצהר, קיימים לא מהיום ולא מאתמול. אף אחד מאותם אנשי שמאל לא נקרא לחקירה, ובוודאי שלא הועמד לדין. מרצים באוניברסיטאות מטיפים גם הם לסרבנות, ודווח על מקרים שבהם סייעו לסרבנים ופגעו בזכויותיהם של סטודנטים שהתייצבו לשירות כחוק. אותם מרצים, ומרצים אחרים, פועלים בגלוי ובמוצהר נגד המדינה, בארץ ובחו"ל.

אף אחד מאותם מרצים לא נדרש לחתום על התחייבות שלא להתבטא כך. אף אחד מהמרצים הללו לא זומן לחקירה בעקבות ההתבטאויות שלהם. אף קריאה לסרבנות לא נחקרה. המדינה מעולם לא שקלה לסיים את ההסדר שלה עם האוניברסיטאות שמרצים מתוכן מעודדים סרבנות ופועלים נגד המדינה (להזכירכם, המדינה מממנת את האוניברסיטאות, מכירה בתארים שלהן, ושולחת את עובדי המדינה, כמו גם חיילים בשירות סדיר וקבע ועתודאים, ללמוד בהן). ארגוני שמאל המטיפים בגלוי לסרבנות לא נסגרו, וראשיהם לא הועמדו לדין (ההיפך הגמור, ארגון "פרופיל חדש" זכה לטיהור מידיו של לא אחר מאשר שי ניצן...).

רדיפת הימין אינה חדשה, ולא נולדה עתה, עם פרשת ה"סרבנות". היא נולדה עם קום המדינה, כשאנשי ימין הודרו וסולקו מכל עמדת כוח, ע"י מאנשי שלטון מפא"י. וכך זה נמשך, עד ימינו, בגלגולים שונים.

אנשי שמאל נהנים מזכויות, מהטבות ומהקלות שמעולם לא עמדו לרשותם של אנשי ימין. אנשי שמאל, המטפים לסרבנות ופועלים נגד המדינה, מסתתרים מאחורי הגנת ה"חופש האקדמי", וכל מי שיעיז לדרוש מהם לחדול ממעשיהם הבלתי חוקיים ייאלץ לעמוד בפני התקפה מתואמת של גורמי שמאל באשמת פגיעה ב"חופש האקדמי". אותו חופש אקדמי, כמה מוזר, לא עומד לזכותו של הרב מלמד, או לזכותו של ד"ר דוד בוקעי. ארגוני שמאל קוראים לסרבנות, בגלוי ובמוצהר, ומסתתרים מאחורי הגנת "חופש הביטוי", בשעה שאותה הגנה לא עומדת לזכותו של "המטה להגנת העם והארץ", שתמך בחיילי "כפיר" שנרדפו בעקבות המחאה שלהם נגד פקודות בלתי חוקיות.

כך לא נראית מדינה דמוקרטית. מדינה שבה מתקיימת אכיפת חוק סלקטיבית, לפי מפתח פוליטי ולפי מפתח אתני (גזעני) אינה דמוקרטית. מדינה הרודפת מחנה פוליטי מסוים אינה דמוקרטית. מדינה המטילה הגבלות על חופש הביטוי על מחנה מסוים, בעוד שמחנה אחר פטור מכל מגבלה, אינה דמוקרטית.

ישראל, רבותי, אינה דמוקרטית, גם אם היא מתיימרת להיות כזו.

השמאל והדמוקרטיה

היום (9.12.09) עברה בכנסת, ברוב גדול (68 תומכים מול 22 מתנגדים), הצעת החוק הקובעת שכל וויתור על שטח בריבונות ישראל (והכוונה כאן היא לגולן) תחייב הן רוב מיוחס בכנסת והן משאל עם. ומי מתנגד להצעה, שאין דמוקרטית ממנה? כמובן, השמאל.

השמאל מפחד מדמוקרטיה. כן, אנשי השמאל שהתנגדו להצעת החוק עטפו את התנגדותם בכל מיני מילים גדולות על דמוקרטיה וממשל, על שלטון ומשילות, אבל את סלידתם ממשאל העם, שהוא הדמוקרטיה בהתגלמותה, הם לא יכלו להסתיר.

משאל עם, בסוגיות הרות גורל (וגם בסוגיות הרבה פחות חשובות) , נהוג במדינות דמוקרטיות רבות (ראו גם בוויקיפדיה). רק לאחרונה ראינו דמוקרטיה פרלמנטארית עורכת משאל עם (שוויץ, בנושא המסגדים). בארה"ב, עקרון משאל העם עמוק ומושרש, ומשאלים נערכים בצמוד לבחירות. אבל אלה הן דוגמאות למדינות דמוקרטיות...

השמאל מתנגד לכל הצעה למשאל עם. כך היה גם ערב גירוש גוש קטיף, כשעלתה הצעה לקיים משאל עם על הגירוש. משאל כזה, לו היה נערך, היה מצמצם דראסטית את הקרע שנוצר בעם באותו קיץ ארור. אבל השמאל בדרכו – משאל עם על הגירוש הוצג כאקט אנטי-דמוקרטי(!). כעת, לאור האפשרות לחידוש המו"מ עם סוריה, מרגיש השמאל שמשאת ליבו - לא מאחז פה ומאחז שם, אלא גירוש אמיתי, כמו בקיץ 2005, ומסירת חבל ארץ גדול לאויב - הולכת ומתקרבת. והשמאל לא ייתן לשום דבר להרחיק אותו מחלומו הרטוב.

זה המקום לדון ביחסו של השמאל לדמוקרטיה.

השמאל מציג את עצמו כנאור ודמוקרטי, ליברלי וסובלני. זו התדמית שהשמאל מטפח לו, בארץ ובעולם, זה שנים רבות. וכמובן, כל מי שמתנגד לשמאל הוא חשוך, פרימיטיבי, נחשל – או, היהלום שבכתר, פאשיסט!

אך כל מי שעיניו בראשו הבין כבר מזמן שאין דבר הרחוק מן האמת. השמאל לא רק שאינו דמוקרטי, הוא הציבור האנטי-דמוקרטי, החשוך והפאשיסטי ביותר. השמאל לא סובל את הדעה האחרת ולא מקבל את זכותה להתקיים לצידו.

זהו יחסו של השמאל לדמוקרטיה. כן, השמאל מקבל את הדמוקרטיה ותומך בה – כל עוד היא משרתת את מטרותיו. כשהיא מכזיבה אותו, כשה"אספסוף" מצליח לנצח בבחירות, אז העקרונות הדמוקרטיים נזנחים לאנחות, והשמאל דורש ליישם את דרכו, ואל תבלבלו אותו עם זוטות כמו "דמוקרטיה" ו"בחירות". השמאל בארץ (ובעולם) דואג להתבצר בעמדות כוח בלתי-נבחרות, שמהן אי אפשר לסלק אותו באמצעות פתק בקלפי. בארץ החל התהליך לאחר המהפך של 1977, כשהשמאל הבין שלא לעד חוסן, וניתן לסלקו מן השלטון בהכרעה דמוקרטית. מחמשת מוקדי הכוח של המדינה (פרלמנט, תקשורת, בתי המשפט, פרקליטות, משטרה) השמאל שולט בשלושה (תקשורת, מערכת המשפט, הפרקליטות). שלושתם בלתי-נבחרים, ובעלי כוח רב. המוקד החלש מבין החמישה, הפרלמנט, יכול לעבור מצד אל צד, אך השמאל וויתר זה מכבר על שליטה אמיתית בו, ו"הפקיר" אותו לחסדי ה"אספסוף". אם השמאל מצליח לנצח בבחירות – מה טוב; אם לא – לא נורא, הכוח נשאר בידיו.

ולכן, ההכרעות הדמוקרטיות הן על תנאי. כשהן לפי רוחו של השמאל הן קדושות ובלתי ניתנות לשינוי או להפרה. כשהן לא על פי רוחו הן זמניות ולא ממש רלוונטיות.

ולכן, ישראל אינה מדינה דמוקרטית, בשום מובן של המילה. השמאל שולט בארץ שלטון דיקטטורי עריץ, ולא ניתן לסלקו ממוקדי הכוח בבחירות. להזכירכם, גם בבריה"מ הקומוניסטית היו בחירות, וגם פה קרוב, בסוריה, במצרים ובירדן יש בחירות, בחירות של השפיעו כהוא זה על הריבון ועל צורת המשטר.

מועצת יש"ע יכולה להפגין כמה שהיא רוצה. גם אם תמלא את כיכר מלכי ישראל, כפי שעשתה ערב גירוש גוש קטיף, לא ישפיעו ההפגנות הללו על השלטון בארץ. באמצעים דמוקרטיים לא ניתן להפיל שלטון לא-דמוקרטי.