יום שני, 29 במרץ 2010

יום עצמאות שמח

לא, לא התבלבלתי, התאריך בלוח השנה הוא י"ד בניסן ולא ה' באייר, ובכל זאת, הברכה נכונה. זוהי המשמעות העמוקה, הראשונית והנכונה של חג הפסח, חג החירות, המשמעות שלרוב נעלמת מעינינו בשעה שאנו מסובים מדי שנה מסביב לשולחן הסדר, יחד הסבים וסבתות, הדודים והדודות, וקוראים שוב את ההגדה – חג הפסח הוא יום העצמאות הראשון של עם ישראל, הפעם הראשונה שבו יצא העם מעבדות לחרות.

לפני למעלה מ-3000 שנה היה עם ישראל משועבד במצרים, עד שקם לו מנהיג, משה, שעמד בפני פרעה ואמר, בפעם הראשונה בהיסטוריה, "שלח את עמי!". משה הוביל את בני ישראל מן העבדות במצרים אל החירות בארץ ישראל, בדרך הקשה דרך מדבר סיני. אז כהיום, היו מי שהתנגדו ליציאה לחירות, לא היו מוכנים לשלם את מחירה של העצמאות, והעדיפו להישאר ב"סיר הבשר" במצרים.

הדרך לחירות בארץ ישראל לא הייתה קלה, והייתה כרוכה ביציאה מארץ השפע מצרים ומסע במדבר החם והיבש אל הארץ המובטחת. למתנגדי החירות היה טיעון מנצח: לשוב אל סיר הבשר במצרים. מצרים היא ארץ שופעת ופורייה, שבה לא חסרו בני ישראל דבר (למעט חירותם). שם הם לא היו צפויים לסבול ברעב ובצמא. אך לחים ב"סיר הבשר" המצרי יש מחיר, והוא גבוה פי כמה מהמחיר של היציאה לחירות – החיים בצלו של שלטון זר, להיות כפופים לגחמותיו של שליט זר, שלעתים הוא נוח ולעתים הוא עוין, ומעל לכל, אובדן הזהות והסכנה שבהיטמעות באוכלוסיית המקום הזרה. אילו התעכבה יציאת מצרים, או אילו הייתה ידם של מתנגדי היציאה על העליונה, היה עם ישראל נטמע באוכלוסיית מצרים ונעלם לעד.

אבל משה הבין את המחיר של הישארות במצרים, גם אם היא נוחה – העבדות היא די נוחה: אתה לא אחראי לעצמך, ומישהו אחר דואג לך ומקבל עבורך את ההחלטות. מישהו אחר קובע לך מה לעשות ואיפה, וכל מה שאתה צריך לעשות זה לציית. בתמורה, אתה מקבל כמה פירורים שמשאירים אותך בחיים לעוד יום, לעוד שנה. בטווח הקצר זה ממש נחמד ונוח, אך בטווח הארוך נזקיה של העבדות גדולים הרבה יותר, ואת זה אנו, כאן, יכולים לראות על בשרנו מדי יום – עברו 62 שנים מאז הכריז דוד בן גוריון על מדינה יהודית בארץ ישראל, ואנו עדיין מתנהגים כאילו אנו בגלות, משועבדים לאיזה פריץ וחוששים מגחמותיו. 2000 שנות גלות הותירו בנו חותם פסיכולוגי שקשה מאוד למחוק.

משה הבין את כל זאת, והוליך את עמו לחירות. נכון, הדרך במדבר אינה קלה – חם, יבש ומסביב מסתובבים כל מיני שבטים עוינים, שממש לא מוכנים שעוד שבט יסתובב להם בין הרגליים. ובכל זאת, למרות הדרך הארוכה והקשה, המסע השתלם, ובני ישראל הגיעו לארצם, שיחררו אותה מהעממים שהשתלטו עליה בהיעדרם, והחלו לבנות את דמותם ועתידם בעצמם.


וזהו הלקח שעלינו ללמוד מן ההגדה, שאותה נקרא הערב מסביב לשולחן הסדר. לחירות יש מחיר, ללא ספק, ולעתים הוא גבוה. אך מחיר העבדות גבוה פי כמה. מוטב להשתחרר מהעבדות ומהתלות בפרעה (גם אם הוא נמצא בוושינגטון ולא במצרים), לשלם איזשהו מחיר אך להיות סוף-סוף עצמאיים באמת. המחיר של הכניעה לתכתיביו של הפרעה המודרני גבוה פי כמה: אובדן הריבונות, אובדן החירות, אובדן העצמאות.

כאמור, גם היום יש את אלה המתנגדים ליציאה לחירות, ומעדיפים את "סיר הבשר" האמריקאי על פניה. גם להם יש טיעון מנצח – הסיוע האמריקאי חשוב (רק חבל שאת רובו אנחנו כלל לא רואים כאן...), אבל אין שום סיבה להפריז בערכו ובכמותו (אחוזים בודדים מתקציב המדינה). המחיר שאנו משלמים תמורתו מוגזם ומופרז, והופך את מדינת ישראל לכפופה לפריץ מוושינגטון. האם פירורי "סיר הבשר" האמריקאי שווים את אובדן חירותנו? האם יקום לנו מנהיג שיאמר "שלח את עמי!" בגרסה המודרנית?

יום ראשון, 14 במרץ 2010

יצא המרצע מן השק

המתקפה החזיתית של משטר חוסיין על ישראל הורידה סופית את המסכה מעל פניו של המשטר בוושינגטון. מדובר במשטר עוין ואלים, שכבר חצה, במודע ובמוצהר, את הקו אל האנטישמיות הגלויה.

ה"זובור" הגלוי, הפומבי והמוצהר של המשטר בוושינגטון לנתניהו מחייב את ישראל לשקול מחדש את יחסיה עם ארה"ב.

המשטר בוושינגטון היה מודע, מעל לכל ספק, שהקפאת הבנייה הגזענית באיו"ש אינה כוללת את ירושלים. ובכל זאת, ארה"ב פתחה במשבר מלאכותי מול ישראל, כדי להשיג את מה שרצתה מיומו הראשון של הנשיא השחור – להוריד את נתניהו על הברכיים.

וישראל? מגמגמת, מבולבלת, מתנצלת – על מה? כל התנצלות כזאת רק מחמירה את מצבנו, רק מחזקת את התפיסה בעולם כי ישראל חלשה ומפוחדת – ותפיסה כזאת רק מזמינה עוד ועוד לחץ, יותר ויותר ברוטאלי.

עם ידידים כאלה, מי צריך אויבים?


התגובה הישראלית למתקפה האנטישמית הזו היתה צריכה להיות חדה וברורה.

ראשית, לאחר שאיחר במכוון לארוחת הערב עם בני הזוג נתניהו ביום רביעי האחרון, היתה צריכה ישראל להורות לסגן הנשיא ביידן לעזוב את ישראל מיד. במקביל, היה על שר החוץ להורות לשגריר בוושינגטון לחזור להתייעצויות. היום (יום א') היה על נתניהו להכריז על סיום הקפאת הבנייה, ועל תנופת בנייה מאסיבית באיו"ש – ובמקביל, על אכיפת חוקי הבנייה והתכנון על ערביי איו"ש. ולבסוף, נתניהו היה צריך להבהיר לאמריקאים שהם לא בעלי הבית כאן, שישראל היא מדינה עצמאית וריבונית, וכשהם, שם בוושינגטון, ישובו לשפיות – שיתקשרו.


יש מי שקוראים לנתניהו להתקפל ולהתרפס בפני הפריץ מוושינגטון בגלל האיום האירני – שקר וכזב. האמריקאים השלימו זה מכבר עם פצצה גרעינית בידי האיראנים. הם אינם מתכוונים לנקוט שום צעד משמעותי, צבאי או מדיני, כדי למנוע מהאיראנים מלהשיג נשק גרעיני, וכל מה שהם עושים עכשיו זו העמדת פנים, כדי למנוע מישראל לתקוף בחסות "תנו צ'אנס לסנקציות". ארה"ב של הנשיא חוסיין לא תגן על ישראל מפני אירן. אין כל טעם להתרפס בפניהם תמורת כלום אחד גדול.

התרפסות בפני ארה"ב כעת עלולה להביא את ישראל לסכנה קיומית – האמריקאים הרי לא ינקפו אצבע כדי לעצור את פרויקט הגרעין האיראני מחד, ומאידך, הוויתורים שחלילה נבצע לטובת ה"פלסטינאים" יעמידו את ישראל בסכנה קיומית בצורת מדינה "פלסטינאית" 5 דקות מכפר סבא, ששולטת באש על גוש דן ונתב"ג.


זה הזמן לחשבון נפש בכל הנוגע ליחסינו עם ארה"ב. הגיע הזמן לצייר קו בחול ולהבהיר לחוסיין ש"עד כאן!", וששום דרישה נוספת לא תתקבל. התרפסות בפני המשטר האנטישמי בוושינגטון תעמיד את ישראל בפני סכנה קיומית חסרת תקדים. עמידה על שלנו, גם במחיר עימות זמני עם חוסיין, היא הדרך היחידה להבטיח את קיומה ובטחונה של מדינת ישראל.