בשבועיים האחרונים זועקות הכותרות: "מקארתיזם!", "סתימת פיות!", וכל זאת בגלל פנייתה של תנועת "אם תרצו" לאוניברסיטת בן גוריון ודרישתה ממנה לאזן את ההטיה הפוליטית החריפה לשמאל האולטרא-קיצוני במחלקות מסוימות – אחרת, יפעלו למניעת תרומות לאוניברסיטה.
השמאל, כרגיל, לא מסוגל להתמודד עם ביקורת המופנית נגדו, ויוצר מגדרו מרוב כעס בגלל שהביקורת היא עניינית ומגובה בעובדות. מבחינת השמאל, חופש הביטוי וחופש הביקורת הם נחלתו הבלעדית, בעוד שהוא עומד מעל לכל ביקורת וחסין מפני כל בדיקה. כך הגיב השמאל בפרשת "הקרן החדשה", שגם אז התקומם נגד עצם העובדה שפעילותה של הקרן נחשפה ולא התמודד עם העובדות, וכך הוא מגיב גם עכשיו.
"מקארתיזם!", זועקות הכותרות, "פגיעה בחופש האקדמי", "סתימת פיות", זועקים השמאלנים, רק שהם לא כל כך מספקים עובדות ותימוכין לזעקותיהם ויללותיהם.
פגיעה בחופש האקדמי? מעולם, בכל תולדותיה של מדינת ישראל, לא סולק מן האקדמיה מרצה, דוקטור, או פרופסור בגלל שהביע דעות שמאלניות, קיצוניות ככל שיהיו. מעולם לא ננקטו אפילו צעדים משמעתיים פנימיים נגד מרצים שפעלו נגד המדינה, שקראו לחרם עליה ועל האוניברסיטאות שהם עצמם מלמדים בהן. אף אחד מהם לא פוטר ממשרתו (והמשיך לקבל את משכורתו מן המדינה, שאותה הוא קורא להחרים), אף אחד מהם לא נקרא לסדר ע"י האוניברסיטה, אף אחד מהם לא הועבר מתפקידי הוראה. וגם כעת, בפנייתה של "אם תרצו" אין קריאה כזו. יש רק קריאה לאיזון.
מאידך, מרצים שהעיזו להביע דעות ציוניות, או חלילה ימניות, סולקו מן האקדמיה. כך במקרה של ד"ר רן ברץ, שסולק מן האוניברסיטה העברית, לאחר שדעותיו הימניות לא מצאו חן בעיני משטרת המחשבות האקדמית. כך במקרה של ד"ר ירוחם לויט, שפוטר מאוניברסיטת בן גוריון לאחר שהביע דעות שלא מצאו חן בעיני הקומיסרים המקומיים. ד"ר דוד בוקעי, מזרחן מאוניברסיטת חיפה, אף זומן לחקירה במשטרה לאחר שהתבטאויותיו על ערביי ישראל הרגיזו את קובעי המוסר והנאורות. מפעם לפעם אנו שומעים על סטודנטים שטעמו מנחת זרועם של מרצים שמאלנים לאחר שהעיזו להופיע במדים ללימודים או העיזו להיעדר משיעורים עקב שירות מילואים. סטודנטים אחרים נפגעים בציוניהם לאחר שהעיזו לחרוג מהקו האנטי-ציוני המקובל בפקולטות השונות. אחרים, שמצליחים בכל זאת להתקדם באקדמיה, נתקלים בתקרת הזכוכית הפוליטית, המונעת מהם להתקדם לתפקידים בכירים, בעוד שאחרים, שכישוריהם האקדמיים נחותים משלהם, מתקדמים רק בזכות הדעות הנכונות שלהם.
וכל זה מתרחש באקדמיה, מקום שאמור להיות נאור, פלורליסטי, ליברלי, לקדם ריבוי דעות ודיון בריא ומפרה. אבל האקדמיה הישראלית היא כבר מזמן לא אקדמיה, במובנה האמיתי של המילה. היא הפכה לחברה מסוגרת, מונוליתית, מקובעת, שאינה מסוגלת לקבל את הדעה האחרת, השונה, בעוד שהיא מצהירה השכם והערב על ה"נאורות" שלה ועל ה"חופש האקדמי" שנמצא, כביכול, בסכנה.
החבר סטאלין היה מאוד מרוצה ממשיכי דרכו באקדמיה הישראלית.
אל מול זה, מה ניתן לעשות?
פנייתה של "אם תרצו" לאוניברסיטת בן גוריון היא צעד חשוב, אבל זו רק ההתחלה. "אם תרצו" הראתה את הדרך, וההמשך חייב להיות בפעולה ממשלתית. שלילת ההכרה של משרד החינוך והמל"ג בכל מוסד אקדמי שבו אין איזון פוליטי בשורות המרצים. עצירת תקציבים כוללת ומיידית לכל מוסד אקדמי שבשורותיו פועלים מרצים הפועלים נגד המדינה, ואינם מפוטרים מיידית.
הממשלה חייבת לטפל, ויפה שעה אחת קודם, במורסה האנטי-ציונית באוניברסיטאות. זו הסכנה האסטרטגית האמיתית על מדינת ישראל, הרבה יותר מן הגרעין האיראני והטרור הערבי. זהו איום קיומי על מדינת ישראל, והגיע הזמן לטפל בו.
