Great minds think alike

קרוליין גליק, עורכת אתר "לאטמה" ועורכת בכירה ב"ג'רוזלם פוסט", כותבת בבלוג העורך על המאבק של משטר חוסיין ב"פוקס ניוז", ועל הצורך ב"פוקס ניוז" ישראלי.

מומלץ.

זה הזמן לפוקס ניוז

עתה, משהוחלט על מכרז חדש לשידורי ערוץ 10, אנו עומדים על סיפה של הזדמנות נדירה, לחולל מהפך אמיתי בשוק התקשורת הישראלי. זה הזמן להקים ערוץ טלוויזיה ישראלי שישדר את הדעה האחרת, את דעת הרוב, המושתקת ע"י המיעוט שאוחז בתקשורת הישראלית כולה. זה הזמן לערוץ טלוויזיה לאומי, ציוני, יהודי, מושגים חריגים (לצערנו) בנוף התקשורת הישראלי.

בכל מדינה מערבית, לאזרח יש את הזכות והיכולת לבחור את הדעה שיקבל בתקשורת. בכל מדינה קיימים אמצעי תקשורת המשקפים את שני צדי המפה הפוליטית, כלי תקשורת המזוהים עם השמאל וכלי תקשורת אחרים המזוהים עם השמאל. כל אזרח יכול לבחור מאילו כלי תקשורת הוא יקבל את החדשות, את האקטואליה, את הפרשנות המועדפת עליו.

רק בישראל המצב שונה, דומה יותר לבריה"מ בימיו של החבר סטאלין. בתקשורת הישראלית אין ממש בחירה. כולה מוטה, בצורה בוטה, לשמאל, מי יותר ומי פחות.

שלושת העיתונים היומיים הגדולים (עד לאחרונה) נמצאים משמאל למרכז. שלושת ערוצי הטלוויזיה הארציים נמצאים, בכל הקשור לחדשות,לאקטואליה ולתעודה, משמאל למרכז. שתי תחנות הרדיו הארציות המשדרת חדשות ואקטואליה (רשת ב' וגלי צה"ל) נמצאות משמאל למרכז. רק בישראל, אין פלורליזם אמיתי בתקשורת, וכל כלי התקשורת, כתובים ואלקטרוניים, משדרים את אותה הדעה (בגוונים שונים).

עד לאחרונה, את הדעה האחרת, את דעת הרוב, יכול היה האזרח הממוצע לקבל אך ורק באינטרנט. פורמט זה, עם כל הכבוד והיתרונות שלו, אינו מספיק. השמאל, ששולט הן בתקשורת והן במערכת המשפט, דואג לשמר, בכל אמצעי ובכל דרך, את שליטתו הבלעדית בתקשורת. את תחנת הרדיו הארצית היחידה ששידרה את הדעה האחרת (ערוץ 7) סגר השמאל. בטלוויזיה, כששלמה בן צבי, בעליו של "מקור ראשון", החל להשקיע בערוץ 10, הוא נדרש לחתום על התחייבות שלא ישפיע על התכנים בערוץ – התחייבות יחידה וחסרת תקדים בתקשורת הישראלית (אף אחד מבעלי הזיכיון בערוץ 2 או בערוץ 10 לא נדרש להתחייבות דומה – התוכלו לנחש מדוע?).

בעיתונות, חזינו השנה בתופעה מדהימה – עיתון חדש, צעיר, הפך לעיתון השני הנקרא ביותר במדינה, ומאיים על מעמדו של "ידיעות אחרונות" כ"עיתון הנפוץ במדינה". מדובר בחינמון "ישראל היום", המגיש לקורא עיתון איכותי, בעל קו מאוזן (ולכן ימני). ההצלחה לה זכה העיתון מעידה על הרצון – והצורך – בציבור הישראלי באמצעי תקשורת המביא את הדעה האחרת, דעת הרוב.

תוכלו לטעון, "בטח ש'ישראל היום' כל כך נפוץ – הוא מופץ בחינם". נכון, זה יתרון, אבל הוא לא היחידי בשוק החינמונים. "24 דקות", החינמון מבית "ידיעות אחרונות", ניסה להתמודד עם "ישראל היום", ונכשל. הוא נסגר. החינמון "ישראל פוסט", מקבוצת "ג'רוזלם פוסט", ממשיך להופיע, למרות נתח השוק הקטן יותר שלו.

כך שלא מדובר רק בהיותו חינמון, אלא בתוכן שלו. העיתון מציע לציבור הישראלי את הדעה האחרת, את דעת הרוב, ועושה את זה בצורה איכותית, שלא פונה למכנה המשותף הנמוך או לקבוצה מאוד-מאוד מצומצמת. והציבור, כמו שאומרים, מצביע ברגליים, ומעדיף את החלופה האיכותית.

מה שמחזיר אותנו לערוץ 10.

ערוץ 10, בתחילת דרכו, התיימר להיות אלטרנטיבה לערוץ 2. הוא הפך די מהר לכפיל של ערוץ 2, ונכשל. הציבור הישראלי, שכבר היה לו את ערוץ 2, לא עבר בהמוניו לחיקוי, והעדיף את המקור.

במקום ללכת לכיוון אחר, לאור הכישלון, הלך ערוץ 10 ביתר שאת בכיוון של ערוץ 2, כשהוא מנסה להמציא מחדש את הנוסחה של ערוץ 2. למרות הצלחות נקודתיות, הערוץ נכשל שוב, והנה הוא מגיע, ככל הנראה, לסוף דרכו במתכונתו הנוכחית.

וזה בדיוק הזמן להקים, על חורבותיו של ערוץ 10 הנוכחי, ערוץ טלוויזיה חדש, שיציע לציבור הישראלי משהו שמעולם לא הוצע לו עד כה – ערוץ טלוויזיה לאומי, ציוני, יהודי. אם לשפוט על פי הצלחתו של "ישראל היום", הצלחתו של ערוץ 10 המחודש, במתכונת הלאומית-ציונית, מובטחת.

ערוץ 10 החדש צריך להיות "פוקס" הישראלי, וללמוד לקח חשוב מ"פוקס ניוז" האמריקאי. התקשורת הליברלית האמריקאית נמצאת היום במשבר. ערוץ "פוקס ניוז" השמרני, הימני, שהוגדר ע"י דובריו ההיסטריים של הבית הלבן כ"סניף של המפלגה הרפובליקנית", מביס את ערוצי החדשות הליברליים הגדולים והוותיקים שוק על ירך. הציבור האמריקאי מצביע בשלט, ומעדיף את "פוקס ניוז" השמרנית על פני הפרופגנדה של CNN ושל MSNBC.

אז זה הזמן ל"פוקס ניוז" ישראלי. יש כאן הזדמנות שלא תחזור במהרה. כדאי לנצל אותה.

העובדים הזרים – עליית מדרגה

תומכיהם של העבריינים הזרים מסלימים את מאבקם במדינת ישראל.

הפרובוקציה התורנית שייכת לח"כ הורוביץ, שהביא ילדי עובדים זרים לדיון בכנסת, כדי שהשר ישי, האחראי על הנושא, "יסתכל להם בעיניים".

הרי המאבק למען העבריינים הזרים לא יכול להתנהל ללא פרובוקציות, ללא מסחטת הרגשות, ללא השימוש הציני בילדים כדי להלבין את פשעי הוריהם. אילו היה המאבק מתנהל במישור הרציונאלי, במישור העובדתי, הרי תומכיהם של העבריינים הזרים היו מובסים כבר בסיבוב הראשון. לצורך השארתם בארץ של העבריינים הזרים הם חייבים לגייס את הרגשות של הציבור, להלעיט אותו בתמונות של ילדים חמודים, תמונות שאינן רלוונטיות כלל לנושא (ואם הילדים לא היו כה חמודים, היה ניתן לגרש אותם?).

מגדילה לעשות נועה מימן, בתו של איש העסקים יוסי מימן, שמארגנת תוכנית להסתרתם של ילדי עבריינים במקרה שיוחלט לגרש אותם, כדי שהקלגסים הציוניים האכזריים (ההקשר לשואה ברור) לא יוכלו למצוא אותם – כאילו בארץ מוצאם ממתינים להם מחנות מוות ותאי גזים.

המאבק, ביסודו, אינו על 1,200 ילדים. אם יישארו בארץ ויקבלו אזרחות, לא יקרה דבר למאזן הדמוגראפי. הבעיה היא התקדים. מתן אזרחות לילדיהם של העבריינים יהווה תקדים, שייאלץ את המדינה (בזכות סניף מרצ הידוע גם כבית המשפט העליון) לתת אזרחות לכל מסתנן. כל מי שרוצה לקבל אזרחות ישראלית (שהפכה, משום מה, לזולה במיוחד) צריך רק להיכנס לארץ עם ילד (או עם ילד בדרך). זה הכול. החסינות מפני אכיפת החוק מובטחת.

וכך תוצף ישראל במהגרים, והמדינה היהודית תגיע אל קיצה. וזוהי, בסיכומו של דבר, מטרתם של הארגונים התומכים בעבריינים הזרים. את המאבק הזה מממנת "הקרן לישראל החדשה", גוף הממומן ע"י האיחוד האירופאי וארגונים עוינים אחרים, ומטרתו היא לקעקע את זהותה היהודית של המדינה.

אין כל פליאה בכך שהמאבק למען העבריינים הזרים הפך לפרויקט הדגל שלהם. קריאה גלויה לחיסולה של המדינה היהודית לא הייתה מתקבלת, כך גם קריאה גלויה לזכות השיבה (הקרן פועלת גם כדי לקדם את הנושא הזה, אבל בלי כותרות גדולות...). והנה, בעיית העובדים-העבריינים הזרים נפלה לידיהם כפרי בשל – כי מי יכול להתנגד לעקירתו של ילד חמוד מהמדינה היחידה שאותה הכיר... הרי לא מדובר בערבי, שעלול לגדול ולהיות מחבל בפוטנציה, אלא בפיליפיני / תאילנדי / סודני / גנאי / ליברי (מחק את המיותר) קטן וחמוד, שכל רצונו הוא להיות אזרח נאמן למדינה...

וכך, בלי שנרגיש, אם חלילה ינצחו הארגונים התומכים בעבריינים, נביא על עצמנו את סופה של מדינת ישראל, במו ידינו.

העובדים הזרים – על דמגוגיה ודמוגרפיה

אנו נמצאים עתה בעיצומו של הגל השני של פרשת גירוש העובדים הזרים הבלתי חוקיים, לאחר שבאוגוסט (בתשעה באב, כמה אירוני) השיג הגל הדמגוגי הקודם את מטרתו, וגירוש העבריינים הללו נדחה ב-3 חודשים.

הגל הפעם הוא עכור יותר, דמגוגי יותר, הרסני יותר. אין תהום מוסרית שאליה לא יגיעו תומכיהם הצבועים של העבריינים, אין שפל מדרגה שאליו לא ירדו.

לשיא הדמגוגיה הגענו השבוע, כשאותם ארגוני סיוע לעבריינים גייסו לעזרתם ניצולי שואה. לפני 4 שנים, כשהמאבק הכתום השתמש בדימויים מן השואה, כמו הטלאי הכתום, סערה הארץ. אבל כשארגוני שמאל אנטי-ציוניים משתמשים בדימויים דומים, השקט נשמר. כנראה שלהם מותר לבזות את זכר קורבנות השואה.

העובדים הזרים הבלתי חוקיים מוצגים כפליטים,כקורבנות של משטרי דיכוי – הן בארצם והן כאן. לפי הפרופגנדה של תומכיהם, אם חלילה הם יגורשו בחזרה לארצם, מחכים להם שם מחנות מוות ותאי גזים (אם כך, אם בפיליפינים, בתאילנד, ובארצות אפריקה השונות מפעילים מחנות מוות שכאלה, אולי כדאי לשלוח לשם את השופט גולדשטיין?). ה"סופר" ראובן מירן הגדיל לעשות ופרסם ספר השם "אנה והציידים", שבמרכזו בת לעובדים זרים בשם אנה (רמז דק כפיל לאנה פרנק), המסתתרת בעליית הגג מפני הקלגסים הישראליים האכזריים (שוב, עוד רמז דק כפיל למי דומים אותם קלגסי רשות ההגירה...).

זאת, כמובן, על גבי הטיעון הישן-נושן, טיעון ה"גזענות", שלשם מגיע, במוקדם או במאוחר, השמאלן המצוי, כשנגמרים לו הטיעונים הענייניים (אם היו לו כאלה מלכתחילה), מתוך מחשבה שהזכרת השם המפורש "גזענות" אמורה לסתום את פיות מתנגדיו, שבוודאי לא ירצו להצטייר כ"גזענים"...

פתאום, אלו שיודעים לדבר גבוהה-גבוהה על שלטון החוק ועל אכיפת החוק ללא תנאי (בתנאי שמדובר ביריביהם האידיאולוגיים), מדברים בגנות החוק ובשבח הפרת החוק. פתאום, אכיפת החוק אינה חשובה ואינה עקרונית עוד (טוב, הרי לא מדובר ב"מתנחלים"...).

אז זה, שפה מדובר באכיפת החוק. לכל מדינה יש חוקי הגירה, וברוב המדינות חוקי המדינות קשוחים הרבה יותר מאשר בארץ. בכל אותן מדינות הם נאכפים , ובשום מקום לא מדובר בגזענות. ניחא, אם היו מגרשים רק את המסתננים מאפריקה ולא את המסתננים מהפיליפינים, אז אפשר היה – בדוחק – להגדיר את העניין כגזעני. אבל לא זה המצב. הגירוש אינו על בסיס גזעני אלא על בסיס החוק – או, יותר נכון, על בסיס הפרת החוק.

נכון, מדובר במי שאינם משתייכים לקבוצת הרוב הלבנה. מדובר בעיקר באפריקאים ובכאלה שבאו מדרום-מזרח אסיה. מה לעשות שבלגים, שוודים או בריטים לא מסתננים לארץ כדי למצוא עבודה...?

הגזענות, אם קיימת, נמצאת כולה אצל תומכי העבריינים, המגינים על מי שהפרו את חוקי המדינה אך ורק משום שיוכם האתני-גזעי. שוב אנו רואים את הסגידה לאחר, לשונה, והעדפתו על פני ה"אנחנו". אותם ארגוני שמאל לא נקפו אצבע כאשר, לפני 4 שנים, גירשה המדינה 8,000 אזרחים ישראלים מבתיהם. זה היה מותר. אם אתה יהודי, אין לך זכויות בעיני אותם ארגונים, או שיש לך פחות זכויות מן ה"אחר".

אחד הטיעונים המרכזיים של ארגוני ואנשי שמאל בעד חזרה ל"גבולות אושוויץ" הוא הטיעון הדמוגראפי. אם נישאר באיו"ש נאבד את המדינה היהודית (פתאום המדינה היהודית חשובה להם?) בגלל המצב הדמוגראפי. גם אם נתעלם מהבעיה המובנית בטיעון הזה (שבישראל של "גבולות אושוויץ" יש כ-20% ערבים, ומספרם אינו פוחת עם השנים...), הרי כיצד תשרת פתיחת גבולות הארץ בפני כל מהגר עבודה ואיזרוחו את פתרון הבעיה הדמוגרפית?

אם, חלילה, "נלבין" את העובדים הזרים הבלתי חוקיים, נעניק להם מעמד חוקי – שיוביל, תוך זמן קצר, למתן אזרחות מלאה – הדבר יאותת למיליונים באפריקה כי יש כאן מקום שנותן להם מעמד של אזרח בקלות. תוך זמן קצר תעמוד ישראל מול שיטפון אנושי מאפריקה. מה נעשה כשמאות אלפי אפריקאים יתדפקו על גבולנו הדרומי?

השארת העובדים הזרים הבלתי חוקיים בארץ היא איום קיומי, מכיוון שבמצב שכזה, תוך זמן קצר נעמוד מול 2 ברירות בלתי אפשריות:

א. פתיחת הגבול הדרומי והצפת הארץ במאות אלפי מהגרי עבודה אפריקאים. משמעות הדבר הוא חורבן המדינה. גם אם לא ניתן להם אזרחות (שזו תהיה התאבדות, בדיוק כפי שמזהירים אותנו ארגוני שמאל שניאלץ לעשות עם ערביי איו"ש), הרי נצטרך לדאוג להם. המדינה תתמוטט כלכלית.

ב. לשלוח את צה"ל לגבול הדרומי ולאטום אותו הרמטית. משמעות הדבר היא לירות כדי להרוג בכל מי שינסה לחצות את הגבול. האם נוכל להתמודד עם תמונות של מהגרים, גברים, נשים וילדים) נטבחים במדבר בידי חיילי צה"ל?

אז מה עלינו לעשות?

פשוט מאוד. לאכוף את החוק, ולגרש מכאן את כל מי שנמצא בארץ בניגוד לחוק. זה עד כדי כך פשוט.

זה קורה בכל העולם, ובשום מקום לא מדובר בגזענות, אלא פשוט באכיפת החוק.

ישראל והפצצה

ביום שישי האחרון (9.10.2009) פרסם "מעריב" פרויקט מיוחד במגזין "סופשבוע" – מאמר גדול ונרחב, פרי עטו של עפר שלח, ושמו "לחיות עם הפצצה". על פני 8 עמודים מספר לנו שלח שהפצצה האיראנית היא לא כל כך נוראה כמו שהממסד הציוני-לאומני סיפר לכולם. שום דבר, בעצם, לא ישתנה ביום שאחרי, והחיים יימשכו גם כשלאויב תהיה היכולת לחסל את מדינת ישראל באמצעות פצצה אחת.

שלח נמנה על הקבוצה, הנהנית מייצוג-יתר בתקשורת הישראלית, הרואה בכל פגיעה בעליונות הצבאית והטכנולוגית הישראלית דבר מבורך – ובסוף המאמר, אחרי שסיפר לנו שזה לא יהיה כל כך נורא לחיות תחת צילה של הפצצה האיראנית, הוא קובע שזה אפילו יהיה טוב לישראל, כשמישהו ימנע מאיתנו להתנהג כמו "הבריון של השכונה" (כדאי להפנות את שלח, שכנראה לא מודע לגיאוגרפיה של המזרח התיכון או להיסטוריה שלו, לשירו של בוב דילן, "הבריון של השכונה"), ימנע מאיתנו לפעול בחופשיות כדי להגן על עצמנו, ובסופו של דבר, גם ישראל תידרש לוותר על הנשק הגרעיני שלה, במסגרת "מזרח תיכון חדש" שבו כל המדינות יתפרקו מנשק גרעיני (ובידי מדינות ערב יוותר יתרון קונבנציונאלי אדיר על ישראל, אבל אל תבלבלו את שלח עם זוטות שכאלה...).

ומעל לכל, לכל אורך המאמר, חוזר שוב ושוב הרעיון של "גם להם מותר" – אם לישראל יש נשק גרעיני (על פי מקורות זרים, כמובן...), מדוע לאיראן אסור? כמו השופט גולדשטיין, גם שלח שוכח את ההבדלים בין ישראל לשכנותיה בכלל, ולאיראן בפרט, ומותח קו משווה בין התוקפן למותקף, בין הרוצח לקורבן. לפי שלח, גם למדינה המצהירה השכם והערב על כוונתה למחוק מעל פני האדמה מדינה אחרת, יש את כל הזכות להחזיק בנשק להשמדה המונית – האם נמנע מהאיראנים את זכותם הטבעית למחוק את הישות הציונית בקלות?

לפני 70 שנה ניצב העם היהודי בפני השמדה. אז לא היה לנו צבא, לא חיל אוויר,לא נשק גרעיני, ולא יכולנו לעשות הרבה בכדי למנוע את השואה. 64 שנים לאחר השואה, ישראל אינה חסרת אמצעים, אבל שוב ניצבת חסרת מעש וחסרת ישע אל מול איום קיומי. גם אז, בשנות ה-30, היו כאלה שהמעיטו בעוצמתו של האיום הנאצי. "הם לא באמת מתכוונים", אמרו ברחובות זלצבורג וברלין כשהנאצים דיברו על השמדת הגזעים הנחותים, ובראשם היהודים. אז זה נגמר ב-6 מליון נרצחים מבני עמנו.

והנה, חוזרת השאננות. אני בספק אם בשנות ה-30 וה-40 מישהו קיבל את השואה המתרגשת עלינו בעין טובה, במחשבה ש"זה ישים סייגים לכוחנו". אבל, שוב, 64 שנים לאחר השואה יש מי שמקבלים בברכה את האיום הקיומי חסר התקדים על המדינה היהודית היחידה בעולם.

שלח וחבריו מספרים לנו שוב ושוב, מעל דפי העיתונים ובאתרי האינטרנט שבהם הם כותבים, כמה ישראל חלשה, כמה אנחנו תלויים באחרים, כמה אנחנו בעצם לא יכולים להגן על עצמנו, כך שכדאי שנתפשר ונוותר ונמחל על כבודנו ועל ביטחוננו. כדאי להזכיר לשלח ולחבריו היכן אנו חיים, וכיצד מתייחסים באזור הזה לחלשים. ואחר-כך כדאי לשלוח אותם דחוף לשיעור בהיסטוריה של העם היהודי, תוך התמקדות בגורלה של יהדות אירופה בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת.

לעולם לא עוד.

האיראנים קונים זמן, המערב מוכר – ובזול

הצטלבות אינטרסים נדירה אירעה בסוף השבוע האחרון, עם חשיפת מתקן הגרעין האיראני החדש ליד קום, בין אירן ובין ארצות הברית – שתיהן מעוניינות למנוע מתקפה ישראלית על מתקני הגרעין האיראניים, ושתיהן משתפות פעולה בהצגה המתרחשת לנגד עינינו בז'נבה.

לאחר חשיפת המתקן, מצאו את עצמם האיראנים במצב בלתי נעים – הזעם שהוטח בהם מן המערב, שנראה שנעלב מעצם הסתרת המתקן, גרם להם להבין שייתכן שהם מתקרבים לנקודת שלאחריה לא ניתן עוד למתוח את החבל. האמריקאים, מאידך, מצאו את עצמם במצב לא פחות נעים – החשיפה פומבית של המתקן ליד קום הביכה את המשטר, כשהראתה שהאיראנים מסוגלים להסתיר מתקן כה גדול מעיניו. סמיכות החשיפה לנאומו התקיף של נתניהו באו"ם הלחיצה גם כן הן את האמריקאים והן את האיראנים, וגרמה להם לחשוב שישראל עלולה (מבחינתם) לנסות ולתקוף את תשתית הגרעין האיראנית, כשהיא מבינה שהעולם לא נוקף אצבע כדי למנוע מהאיראנים להפוך לאיום קיומי עליה.

שני הצדדים נדרשו לפעולה מהירה, כדי להציג איזושהי מראית עין של פעולה, שתרגיע את ישראל ותרחיק (או אולי תמנע) אפשרות לתקיפה ישראלית.

פתאום נשמע מוושינגטון קול תקיף, שכמוהו לא נשמע אלא בשעה שהנשיא חוסיין התייחס לישראל. פתאום נראו האיראנים פשרנים מתמיד (הכול יחסי...), מוכנים לדבר ולנהל איזשהו משא ומתן.

האיראנים נמצאים כעת בשלבים הקריטיים של התוכנית הגרעינית שלהם. הם בכיוון הנכון, בדרך לייצורה של הפצצה הראשונה, וכל מה שהם צריכים עתה זה זמן. ולכן פרץ הפשרנות שאחז בהם (שוב, הכול יחסי...), ונכונותם בכלל לנהל מו"מ, גם אם לא על כל הנושאים, דבר שממנו הם נמנעו בתקיפות במשך כל השנים. הם צריכים לקנות זמן, בכל מחיר – וכמה טוב, מבחינתם, שהמערב, ובראשו הנשיא השלומיסט חוסיין, מוכן למכור זמן, במחיר מציאה (ולעתים אף לחלק בחינם).

המערב רוצה להימנע בכל מחיר מפעולה צבאית. מלחמה זה רע, כידוע, ולכן יש להימנע ממנה, בכל מחיר. ולכן, המערב מוכן לדבר ולדבר ולדבר, ולהתפשר ולהתפשר ולהתפשר, רק כדי לדחות את מה שכל מי שעיניו בראשו מבין שהוא בלתי נמנע – אבל המערב, הלכוד בציפורני ה"פוליטיקלי קורקט", מעדיף לעצום את עיניו להתמכר לאשליות ה"שלום" וה"דו קיום". ואין מקום לפליאה – בדיוק כפי שמדינות המערב מתייחסות לסכנה המוסלמית מבית, כך הן מתייחסות לאיום המוסלמי מחוץ.

כמו אביו הרוחני מלפני 71 שנה, כך גם הנשיא השלומיסט חוסיין, למרות הצהרותיו התקיפות, לא ינקוט בשום צעד אפקטיבי –
עד שיהיה מאוחר מדי. בכמה דם ישלם העולם על הזיותיו של הנשיא חוסיין?