"פליטת הפה" של לימור לבנת

אמש (יום ה', 26.11.09) אמרה השרה לימור לבנת שממשל חוסיין הוא "ממשל נוראי", ועוררה סערה.

ההתקפות עליה היו צפויות – מצד אחד, ראש הממשלה, שאינו מסוגל לעמוד אל מול הממשל השלומיסטי בוושינגטון, ונכנע לכל גחמותיו, מתנער מדבריה של השרה ומכריז (כאילו מישהו מאמין לכך, כולל הוא עצמו) ש"היחסים עם ארה"ב טובים". מצד שני, "קדימה" שוב מהלכת עלינו אימים, וטוענת ש"הפה הגדול של לבנת יסבך אותנו".

אז מה בסך הכול אמרה לבנת? את האמת. וכפי שאנחנו כבר יודעים, אין דבר המלחיץ את השמאלן המצוי מאשר האמת.

הממשל השלומיסטי הנוכחי בוושינגטון הוא הממשל הגרוע ביותר מבחינתה של ישראל (ומבחינתה של ארה"ב, אבל זה כבר עניין אמריקאי פנימי). יותר מכך, ממשל חוסיין הוא ממשל עוין, בגלוי ובמוצהר.

מהמקומות שמהם באו הנשיא השחור ועוזריו ניתן ללמוד על עוינותם העמוקה לישראל.

חוסיין אובאמה בא מהאולטרא-שמאל האמריקאי. כך הוא הצהיר על עצמו. במשך 20 שנה הוא פקד את כנסייתו של הכומר ג'רמייה רייט, שהטמיע בו שנאה עמוקה למערב הלבן (ובכלל זה לישראל). עוזרו הקרוב, רם עמנואל, ראש סגל הבית הלבן, בא מאותה סביבה פוליטית, מחוגי "שלום עכשיו" בארץ. שגרירת ארה"ב לאו"ם, סוזן רייס, קראה בעבר, אחרי מבצע "חומת מגן", לתקוף את ישראל כדי להגן על ה"פלסטינאים". בדיונים האחרונים באו"ם, בנושא דו"ח גולדשטיין, היא הפגינה אנמיות וחוסר רצון בטיפול בעניין (בניגוד מוחלט לקודמהּ, השגריר בולטון), כאילו היא פועלת בעניינה של ישראל בניגוד ל"מצפונה". ג'ורג' מיטשל, שליחו של הנשיא לאזור, התבטא בעבר נגד ישראל, ועתה הוא מקדם מדיניות אנטי-ישראלית בוטה וגלויה.

אז כן, רבותי, ממשל חוסיין הוא ממשל נוראי, ממשל עוין לישראל, ששום מחווה, למעט התקפלות מוחלטת (שמשמעותה היעלמותה של המדינה היהודית) לא תרצה אותו. ולימור לבנת בסך הכול אמרה את מה שהיא חושבת, אמרה את האמת.

אבל, כידוע, בקהילה היהודית הנקראת "מדינת ישראל", אסור להרגיז את הפריץ...

על סרבנות ועל צביעות

סערה גדולה עוררו השבוע כמה חיילים מגדוד נחשון שהניפו שלט ובו נכתב "נחשון גם לא מגרשים".

כל הארץ רוגשת וסוערת, כבר מדובר על "סרבנות" ועל "מרד", ושוב מתחדשת המתקפה נגד הציונות הדתית. השמאל קופץ כנשוך נחש, כאילו זה עתה המציאו את הסרבנות ואת הפוליטיזציה של צה"ל.

מי שחתום על הפוליטיזציה של צה"ל ועל סרבנות והשתמטות זה השמאל.

זה החל עוד בימיה הראשונים של המדינה, שאז קציני צה"ל קודמו על פי השתייכותם הפוליטית.

זה נמשך במכתב השמיניסטים בימי מלחמת ההתשה, דרך הסרבנות בימי מלחמת לבנון הראשונה, באינתיפאדה הראשונה, הסירוב לשרת ב"שטחים", הסירוב לשרת באינתיפאדה השנייה, ומגיע לשיאו בתקופה האחרונה, בהשתמטות מאורגנת משירות, בסרבנות לשירות, ובחתרנות של אותם סרבנים ומשתמטים נגד המדינה (עוד על סרבנות השמאל בוויקיפדיה).

וזה לא נשאר מחוץ לצבא – הצבא, מאז 1993, נגוע בפוליטיקה בצורה בוטה. קציני צה"ל, חנוטים בחליפות, השתתפו במו"מ המדיני עם ה"פלסטינים" (ומשם המשיכו, רובם ככולם, אל מפלגות השמאל).

רק בשבועות האחרונים זכינו לטעימה נוספת של פוליטיזציה בוטה במדים – נאומו של האלוף גדי שמני במהלך טקס חילופי מפקדים בפיקוד המרכז, שבו השתלח בצורה בוטה במתיישבי איו"ש. כנראה שהאלוף הנכבד שכח מיהו האויב האמיתי, שמולו הוא אמור להילחם.

ומה שמותר לאלוף מותר גם לאחרון הטוראים.

ראשונים היו חיילי גדוד "שמשון" של חטיבת "כפיר", שהניפו שלט מחאה במהלך טקס ההשבעה בכותל. הארץ סערה וגעשה, והחיילים נשפטו, נשלחו לכלא הצבאי והודחו מהחטיבה. החרו-החזיקו אחריהם חבריהם לנשק, מגדוד "נחשון", שהביעו את מחאתם בצורה דומה.

וכל הארץ סוערת ורוגשת, כאילו מדובר לפחות במרד, אם לא בניסיון הפיכה.

צה"ל כבר ראה מרידות חמורות פי כמה מהשלטים שהניפו החיילים הערכיים של חטיבת "כפיר". חיילים הרבה פחות ערכיים, מחטיבות אחרות ("גולני", למשל), נטשו מוצבים ובסיסים וערקו במספרים גדולים בגלל בעיות נכבדות, כמו היחס של "צעירים" לחיילים ותיקים... הארץ לא סערה, ואף אחד לא דיבר על מרד או על סרבנות.

ואם כבר סרבנות, הרי סרבנות מימין היא עד כה תיאורטית. סרבנות השמאל, לשם השוואה היא עובדה חיה, בת כ-4 עשורים (מאז ימי מלחמת ההתשה). בשנים האחרונות פועלים מספר ארגוני שמאל, בגלוי ובמוצהר, ומעודדים בני נוער לא להתגייס מחד, ומעודדים חיילים להשתמט משירות או לסרב מאידך. ארגונים אלה אף זכו לאישורו של שי ניצן, המשנה לפרקליט המדינה, שלא מצא שום ראיות לעבירה במעשיהם (אבל יודע למצות את החוק עם מי שמעז למחות נגד מעשיו...).

כאמור, תופעת הסרבנות וההשתמטות משמאל קיימת לא מהיום ולא מאתמול. היא איננה תיאורטית והיא איננה מתנהלת במחשכים, במחתרת, אלא בגלוי ובמוצהר. אף אחד לא מדבר על "מרד" או על "סכנה לצה"ל". אף אחד מהקוראים לסרבנות ולהשתמטות לא נעצר ולא נחקר. סרבני ומשתמטי השמאל זוכים ליחס חיובי ואוהד בתקשורת, ומוצגים כ"מצפוניים" וכ"נאורים".

השוו זאת ליחס שמקבלת המחאה של חיילי "כפיר" (שוב, יש להדגיש – מחאה ולא סרבנות), שמתוארת בהיסטריה כאיום קיומי על המדינה.

חיילי חטיבת "כפיר" באים להזהיר, לשים תמרור אזהרה גדול בדרכה של הממשלה, לנסות לגרום לה לעצור, לשקול את דרכיה, ולהפסיק להשתמש בצבא למטרות פוליטית פנים-מפלגתיות של שר הביטחון מחד, ולביצוע פקודות בלתי חוקיות בעליל מאידך. צה"ל הוא צבא העם, ותפקידו להגן על המדינה (להזכירכם, ראשי התיבות צה"ל משמעותן: "צבא הגנה לישראל", לא צבא פינוי או צבא למלחמה ב"מתנחלים"). תפקידו של הצבא הוא להגן על המדינה, לא להילחם באזרחיה.

הממשלה (לצערנו, דווקא ממשלה זו, שנבחרה בקולות המחנה הלאומי) עולה על מסלול מסוכן. העימות המיותר עם הציונות הדתית ועם ישיבות ההסדר מזכיר את הימים הקשים של שלטון רבין-פרס, 1992-1996. גם כאן מתחילה מגמה של פסילת ציבור שלם ודחיקתו לפינה.

פגיעה בישיבות ההסדר לא תביא לעלייה במוטיבציה לשרת מחד, ולא תמנע את תופעת ה"סרבנות" מאידך. חלק מהחיילים פשוט יעברו לישיבות אחרות, וחלק אחר פשוט יצהירו "תורתם אומנותם", ולא יתגייסו כלל. כך כולם יפסידו, ונראה שזה מה שרוצה הממשלה (לבטח, זה מה שרוצה התקשורת).

כדאי מאוד, לטובת כולנו, שקברניטי המדינה יתעשתו ויוציאו את צה"ל מהמשחק הפוליטי.

אבל עד אז, אם כבר יש פוליטיקה בצה"ל, אז מוטב שתהיה זו פוליטיקה משני הצדדים. לא ייתכן שמה שמותר לצד אחד יהיה אסור לצד השני.

המדרון החלקלק

ישראל הולכת ומאבדת את הריבונות שלה, ועושה זאת מרצונה החופשי.

היום (17.11.09) דורשת ארה"ב להפסיק את הבניה בירושלים – להזכירכם, בתוך "הקו הירוק".

מי שהיה מוכן לקבל הגבלות על הבנייה באיו"ש אתמול, קיבל הגבלות על הבניה בירושלים היום, ומחר – בתל אביב, בחיפה, בבאר שבע.

זהו המדרון החלקלק, שבסופו אובדן הריבונות וסופה של המדינה היהודית היחידה שיש לנו.

זוהי ארה"ב, שעוד יש מי שמתעקש לטעון שהיא "ידידה" ו"רוצה בטובתנו".

וזוהי ממשלת ה"ימין", שעשתה את מה שאף ממשלה לפניה, ימין או שמאל, לא העזה לעשות.

הממשל בארה"ב חלש. אין לארה"ב כוח אמיתי להפעיל עלינו, בשעה שהיא מסובכת עד צוואר במשבר כלכלי מבית (שרחוק מסיומו) ובמשברים גדולים הרבה יותר מסביב לעולם. בשעה זו, ממשלה לאומית הייתה ניצבת בכוח, בגאווה, מול ממשל חוסיין ומבהירה לו את גבולות הכוח ואת הקו האדום, שאותו אין לעבור בשום מקרה ובשום מצב.

ובמקום זאת, ראש הממשלה הנבחר ממשיך את המדיניות של קודמו, ולוקח אותה למקומות שאף ראש ממשלה לפניו לא העז להגיע – ובניגוד להחלטת הבוחרים, לפני פחות משנה. לצערנו, דווקא ממשלת ה"ימין" של נתניהו הכפיפה את האינטרסים של ישראל לשיקולה של ארה"ב, הפכה את ישראל רשמית למדינת חסות של המעצמה השוקעת מעבר לאוקיינוס, עד כדי כך שהשליח של הנשיא חוסיין, ג'ורג' מיטשל, מנהל משרד מעקב בירושלים, ואנשיו הם אלה ש"עלו" על "חריגות הבנייה" בגילה והתריעו על כך בפני אדוניהם בוושינגטון.

ממשלה לאומית הייתה מונעת מלכתחילה את פתיחתו של משרד כזה. ממשלה לאומית הייתה סוגרת אותו עתה באופן מיידי, ומכריזה על מיטשל ועל צוותו כעל "פרסונה נון-גרטה", ומסלקת אותם מהארץ בתוך שעות ספורות.

אבל הממשלה הזו לא עושה דבר כדי למנוע את הפגיעה הזוחלת בריבונות הישראלית. זה התחיל מההגבלות על הבנייה באיו"ש (ששם כבר קיימת הקפאה מוחלטת של בנייה), שאותן החילה הממשלה מרצונה, וההמשך הטבעי של מדיניות זו היא הדרישה חסרת התקדים – והחצופה – להגבלות בנייה בירושלים. באם דרישה זו לא תענה בסילוקם של אנשיו של מיטשל מהארץ לאלתר (גם אם כרגע הבנייה בירושלים נמשכת כסדרהּ), השלב הבא יהיה הגבלות על הבנייה בגליל, בנגב ובכל מקום אחר שידרשו הערבים, שלמרותם נשמע הנשיא חוסיין.

זו הדרך הסלולה לאובדנה של מדינת ישראל. חבל שדווקא ממשלה שנבחרה בקולות המחנה הלאומי העלתה את ישראל על הדרך הזו.

פסטי-רבין – הדור הבא

חגיגות פסטי-רבין השנה היו קצת עלובות – אחרי הכול, כיצד אפשר לקדש את מורשתו של רבין, לאחר שזו הוכחה והוקעה, קבל עם ועולם, כשקרית וכמסוכנת?

כל מה שנותר לשמאל העלוב זו הפרובוקציה המגוחכת של "שלום עכשיו" (מדוע אינם חושפים את פרצופם האמיתי של ה"פרטנרים" שלנו? ששש... אל תהרסו להם את האשליה...), ונאום ההסתה של נכדו של רבין, שכינה את מתנגדיו של סבו "נאצים", ואף אחד לא העיז למחות (תארו לכם איש ימין מכנה את יריביו משמאל "נאצים"...).

אבל את הדובדבן שבקצפת הם שמרו לשיא. ידיעות על מעצרו של תושב "התנחלות" מסוימת נפוצו בחודש האחרון, וקשרו אותו למעשים מסוימים. מגזרים מסוימים כבר החלו בחגיגות, והיו מי שנערכו ליום שאחרי, כדי למנף את המעצר לטובתם.

פרסום הידיעה תוכנן ליום שאחרי הכינוס הפוליטי הגדול בכיכר מלכי ישראל,שתוכנן למוצאי שבת האחרונה, בשיאו של שבוע ההסתה, לאחר שהתקשורת הכינה טוב-טוב את הציבור. אבל מה לעשות, ומזג האוויר לא פועל לפי השעון של השמאל (הנה עוד משהו שלא מציית להוראות של השמאל, כמו המציאות...). העצרת נדחתה בשבוע (לשמחתם, כך מסתבר, של מארגניה), והפרסום יצא לדרך, מעניק דלק לעוד שבוע של פסטיבל, לעוד שבוע של הסתה, לעוד שבוע של פסטי-רבין (אמור מעתה, "פסטי-טייטל")

אבל אם בודקים אחת-לאחת את ההאשמות נגד יעקב טייטל, קצת קשה להתרשם מהן:

1. פגיעה בערבים – כשערבי פוגע כך ביהודי, זה נקרא, בלשון המכובסת הנהוגה במקומותינו, "פיגוע נקמה", והדבר מתקבל בהבנה ע"י כל המצקצקים עתה בלשונם. מה ההבדל?
2. הפעלת מטענים – יעקב טייטל, כך לפי החשד, הניח מטענים כדי לפגוע בשוטרים. חלק מהמקרים הללו אפשר להכניס תחת "פיגועי נקמה" (ר' סעיף 1) וחלק תחת ההגדרה "גרילה". טרור זה לא.
3. הפגיעה במשפחת אורטיז – האשמה החמורה ביותר המיוחסת לטייטל. מדובר בניסיון לרצח. אם תוכח אשמתו בנושא, על זה הוא צריך לשלם.
4. ה"פגיעה" בפרופ' שטרנהל – ראשית, קשה להתייחס לשריטה שספג שטרנהל ברצינות. שנית, בשביל אדם שקרא במפורש לרצח יהודים, הוא די רגיש לפגיעה בו... במקום לקבל את פרס ישראל הוא היה צריך לעמוד לדין על הסתה לרצח. מי שקורא לרצח יהודים צריך לקחת בחשבון שדבריו לא יעברו בשתיקה.

סך הכל, הרבה פחות מהחגיגה של התקשורת סביב הנושא – מה עוד שכל מה שיש לחוקרים זו הודאתו של טייטל... מצד שני, כשמדובר ביהודים, העובדות לא ממש רלוונטיות. רק היזכרו בימי החושך של שלטון רבין-פרס והרדיפה השיטתית אחרי אנשי ימין. לא אחד ולא שניים נשלחו אז למאסר ללא כל עובדות מרשיעות.

עם זאת, הפרס הגדול נמנע מהם. למרות שהודה בכך, המשטרה אינה רואה בטייטל חשוד באירוע ב"בר-נוער" בתל אביב. החגיגה השקטה בקהילה ה"קדושה", שהחלה עם התפשטות השמועות, נגנזה. המסמך שהפיץ כוהן ההומואים הגדול, גל אוחובסקי, על ניצול המעצר למינוף הרצח לטובת הקהילה, נגנז.

הפרסום, כאמור, מספק דלק לעוד שבוע של הסתה, עד למועד החדש של הכנס הפוליטי בכיכר. עוד שבוע של הסתה, של הכתמת מגזר שלם במעשיו של אדם בודד, שאפילו המשטרה חוזרת ומדגישה שפעל לבד, לא שיתף אדם במעשיו ובתוכניותיו, ובשום אופן לא פעל בהדרכתו, חסותו או שליחותו של רב זה או אחר מ"רבני הימין".

אבל אל תבלבלו את השמאל עם העובדות, ואל תצפו ממנו ליושר. אם מדובר ב"מתנחל" הרי שכולם אשמים. האם כל תושבי בצרה אשמים במעשהו של אסף גולדרינג? האם כל השמאלנים אשמים במעשהו המזוויע? מדוע מעשיו אינם מכתימים קהילה שלמה, אבל מעשיו של טייטל כן?

היום (2.11.09) נחשפה זהותו של הרוצח שטבח 3 דורות של משפחה אחת. הרוצח הוא תושב ראשון לציון – האם כל תושבי ראשון אשמים במה שקרה בדירה ההיא, ברחוב נורדאו? הרוצח הוא עולה מחבר העמים – האם כל העולים מחבר העמים אשמים ברצח?

כמובן שלא. מעשיו של גולדרינג לא מכתימים את כל תושבי בצרה, מעשהו של אלי פימשטיין לא מכתים את כל הירושלמים, מעלליו של דודו טופז לא מכתימים את כל מנחי הטלוויזיה ומעשיו של יעקב טייטל לא מכתימים את כל המתיישבים, אפילו לא את תושבי שבות רחל.

השמאל צריך את ההכתמה הקולקטיבית הזאת. זהו חלק בלתי נפרד ממסע הדה-לגיטימציה, שלא החל היום ולא אתמול, נגד יריביו. ע"י הכתמתם במעשיו של אדם בודד (כמו אז, לפני 14 שנה) נוצרת דה-לגיטימציה, שמאפשרת שלילת זכויות. כך זה היה לפני 14 שנה, וכך זה שוב היום.

כך פועל השמאל ה"נאור" וה"ליברלי".

שימו לב לטרמינולוגיה. מאז מעצרו, מכונה טייטל, בהנאה בלתי מוסתרת, כ"מחבל היהודי". כינוי דומה הוצמד לעדן נתן-זאדה הי"ד. מישהו זוכר מתי הוצמד הכינוי מחבל לערבי? בצד הערבי כבר אין מחבלים. שם יש רק "חמושים", ובמקרה החמור יש "פעילי טרור". רק יהודים הם "מחבלים".

שלא תטעו, גם זה חלק ממערכת הדה-לגיטימציה של השמאל למתיישבים מחד, ומאמציהם להעלים ולהלבין את הטרור הערבי מאידך.

ומה בימין? מבוכה, בלבול, מגננה. מדוע?

מדוע הימין נכנס למגננה מבוהלת כל פעם שמועלה איזשהו חשד שכזה? מיד מנהיגי הימין יורדים למקלטים, ומשחררים מטח של התנצלויות ושל הצטדקויות. "מגנים את הפשע", "הוא לא משלנו", "אנחנו לא כאלה". כל ההתנצלויות וההצטדקויות הללו רק מציירות את הימין כאשם קולקטיבי. מי שמתגונן, מי שמנצל, מי שמצטדק, כנראה שיש לו על מה. לא זכור לי שהשמאל נכנס למגננה בעקבות פרשת טלי פחימה, בעקבות פרשת השמיניסטים הסרבנים, או בעקבות מה שעולל אסף גולדרינג. אף אחד לא דרש ממנהיגי השמאל לתת הסברים, להתנצל או להצטדק בעקבות אירועים אלה ואחרים. השמאל לא נכנס למגננה, ולא ירד למקלטים עד יעבור זעם.

הגיע הזמן שהימין יתחיל להתנהג בהתאם. די להתנצל, די להצטדק – אין לנו על מה!

הגיע הזמן שהימין יתחיל לגלות בגרות, יגלה עמוד שדרה, יעמוד בכבוד אל מול המערכה הנבזית של השמאל ויהדוף אותה. לא קשה להתמודד איתה (אם כי לא נעים) – רבותי, הצדק, האמת והמוסר לצידנו, אז ממה אנחנו מפחדים?