צו המעצר שהוצא נגד יו"ר "קדימה", ציפי לבני, מדגיש שוב (למי שהיה עוד צורך) את המערכה החדשה המתנהלת נגד ישראל. לא עוד רק טרור אלים (אם כי האויב לא זנח את המאבק האלים, ממש לא), אלא טרור מסוג חדש, טרור משפטי ותקשורתי, שמטרתו אינה עוד ה"כיבוש", או פעולה זו או אחרת של ה"כיבוש", אלא עצם קיומה של מדינה ישראל. המערכה החדשה מתנהלת מתחילת אינתיפאדת הטרור בשנת 2000, ומסלימה בהדרגה. מטרתה היא ליצור דה-לגיטימציה לעצם קיומה של מדינת ישראל, וכך להביא לחיסולה.
המערכה מתנהלת בשתי חזיתות, התקשורתית והמשפטית, והיא מתנהלת בשתי זירות, בארץ ובעולם (בעיקר באירופה). בניגוד למערכת הטרור, שבה יכול היה האויב להשיג, לכל היותר, הישגים נקודתיים ומוגבלים, כאן הוא יכול להשיג הישגים משמעותיים, ואף ניצחונות, טקטיים ואסטרטגיים. ובניגוד למערכת הטרור, שבה פעל האויב פחות או יותר לבדו, כאן נהנה האויב מסיוע זר, לעתים של ישראלים ויהודים, סיוע המקרב אותו להשיג את מטרתו – חיסולה של מדינת ישראל.
בארץ מנוהלת המערכה ע"י ארגוני השמאל הישראליים (ומעט ע"י ארגונים ערביים כמו "עדאללה"). ארגוני השמאל נהנים מסיוע של השמאל העולמי, סיוע בכוח אדם ותמיכה כספית. הם מנהלים בארץ, כאמור, מערכה בשתי חזיתות, תקשורתית ומשפטית.
תקשורתית, אנשי שמאל יוצאים לחולל פרובוקציות כל בסיס שבועי. ההתפרעויות השבועיות שלהם בניעלין ובבילעין הפכו כבר מזמן לפסטיבל אלימות מתוקשר היטב, שבו תוקפים אנשי שמאל וערבים מקומיים חיילי צה"ל ושוטרי מג"ב – ודואגים לצלם אך ורק את תגובתם של המותקפים, ועל ידי כך להפוך את השוטרים והחיילים המותקפים לתוקפים. ארגוני השמאל, במימון אירופאי, מחלקים מצלמות לערבים מקומיים כדי שיצלמו חיילים ומתיישבים. את הסרטים, ערוכים היטב ומנותקים מההקשר שלהם, הם מפיצים לתקשורת, ומשחירים בכך את פניהם של חיילי צה"ל ושל המתיישבים, ובסופו של דבר את פניה של המדינה. אתרי האינטרנט שלהם ממשיכים במסע התעמולה נגד ישראל, והתקשורת, הנשלטת ע"י השמאל, מסייעת להם לא פעם ולא פעמיים.
משפטית, ארגוני השמאל מסתייעים במערכת המשפט הישראלית, הנשלטת ע"י השמאל, על מנת להצר את צעדיו של צה"ל ולכבול את ידיו במערכה להגנת ישראל. כך בעניין "נוהל שכן" (שבא לחסוך חיים משני הצדדים), וכך בעניין גדר ההפרדה. תביעות רבות מוגשות נגד חיילים וקצינים באשמת "פגיעה בפלסטינים", וכך הם מצרים עוד את פעולתו של צה"ל. חזית משפטית אחרת מתנהלת על עצם זהותה של המדינה. ארגוני שמאל משתמשים במערכת המשפט כדי לעקר את זהותה היהודית של מדינת ישראל. כך בעניין "איחוד המשפחות" (שמטרתו להציף את מדינת ישראל בערבים, שיהפכו לאזרחי המדינה, ויערערו את המאזן הדמוגראפי – "זכות שיבה" באישור בג"צ) וכך בעניינים אחרים.
בחו"ל מנוהלת המערכה ע"י ארגוני שמאל וארגונים ערביים, כשגם אלה וגם אלה נהנים מסיועם של אנשי שמאל ישראליים, המשתפים פעולה במערכה לדה-לגיטימציה של ישראל.
תקשורתית, אנשי שמאל עורכים הפגנות גדולות ועצרות הזדהות עם ה"פלסטינים" ה"מסכנים", ומציגים את ישראל כ"רוצחת" וכ"פושעת מלחמה". התקשורת, שנשלטת ברובה ע"י השמאל, משתפת פעולה ברצון ובשמחה, במאמרים אנטי-ישראליים ובכתבות שהן לא יותר ממכתמי שטנה אנטישמיים (כמו הכתבה שהתפרסמה בעיתון השוודי "אפטונבלאדט" ושעסקה בסחר באיברים ע"י חיילי צה"ל). באוניברסיטאות, הנשלטות (בעולם כמו בארץ) ע"י מרצים מהאולטרא-שמאל, מתנהלת מערכה ארסית נגד ישראל, הכוללת קריאות לחרם אקדמי, עצרות נגד ישראל, ופגיעה פיזית בסטודנטים יהודים או פרו-ישראליים.
משפטית, אנשי שמאל וארגונים ערביים מנצלים את מערכת המשפט הליברלית האירופאית, שבכמה מקרים נטלה לעצמה זכויות שיפוט אוניברסאליות, כדי להגיש תביעות נגד בכירים ישראליים, פוליטיקאים ואנשי צבא, באשמת "פשעי מלחמה", שכביכול בוצעו נגד ה"פלסטינאים". כך בספרד, בעניין חיסולו של רב-המרצחים חסן שחאדה, כך בבלגיה, נגד אריק שרון, וכך בלונדון, נגד ציפי לבני, אהוד ברק וגיורא איילנד. את חלק מהתביעות הללו הגישו משפטנים יהודים וישראליים, המסייעים, כאמור, לאויבי המדינה במערכה שהם מנהלים נגדה. מערכה משפטית מקבילה מתנהלת באו"ם, על שלל ארגוניו. שליטתן המספרית של המדינות העוינות לישראל (ולמערב) באו"ם מקנה להן את היכולת להפוך את האו"ם לארגון שכל מטרתו היא מלחמה בישראל. מדינות כמו סודן ולוב יושבות בוועדה לזכויות אדם, ומוקיעות את ישראל באשמת "פשעי מלחמה"... כך נולד דו"ח גולדשטיין, שכל מטרתו הייתה להכפיש את ישראל, להוקיע אותה כ"פושעת מלחמה", תוך התעלמות מוחלטת ממעשיהם של העזתים בשמונה השנים שקדמו למבצע "עופרת יצוקה".
אז איך מתמודדים עם המערכה הזו?
עד היום, ישראל גילתה אוזלת יד משוועת בחזית הטרור החדשה הזו. התמודדות אמיתית עם המערכה החדשה הזו תחייב "החלפת דיסקט" יסודית מצידנו, מכיוון שאין כל אפשרות לנהל מאבק יעיל באויב, מאבק שגם ישיג תוצאות חיוביות, אם איננו מאמינים בצדקתנו. אם אנחנו מקבלים את הנרטיב של האויב, שלפיו אנו כובשים בארצנו (כלומר, בארצו), הרי שלא נוכל שום סוג של מאבק נגד הטרור החדש. אם ננהל את המערכה תוך התנצלות והצטדקות, אף אחד לא יתייחס אלינו.
אז מה עלינו לעשות?
ראשית, בארץ.
יש לאסור בחוק על קבלת סיוע ממשלות זרות לארגוני שמאל. יש להוציא אל מחוץ לחוק כל ארגון שמאל שקיבל סיוע כזה, או שפועל נגד המדינה. יש למנוע את כניסתם לארץ של "מתנדבים" זרים, הבאים לסייע לארגוני השמאל הישראליים במאבקם נגד המדינה, ולגרש מכאן (על חשבונם) את אנשי השמאל הזרים הנמצאים בארץ.
מעבר לכך, יש להפסיק את המימון הממשלתי לכל אוניברסיטה שמעסיקה מרצים המתבטאים והפועלים נגד המדינה, להסיר את ההכרה בתארים שהיא מעניקה ולהפסיק לשלוח אנשים מטעמה (עתודאים, אנשי קבע, עובדי ציבור וכ"ו) ללמוד בה.
וכמובן, יש להפסיק את המימון הציבורי לכל מיני יצירות "אומנות" (סרטים, תערוכות,מיצגים וכ"ו) המציגים את ישראל באור שלילי, ולמנוע כל פרס, סיוע או הכרה בכל "אמן" הפועל נגד המדינה.
שנית, בחו"ל:
אסור להתמודד ברמה שווה עם ארגוני האויב. התמודדות כזו תהפוך אותם לשווים לנו, לבעלי מעמד זהה, ומזה עלינו להימנע.
יש להקים משרד הסברה מתוקצב היטב, שיפעל בערוצי התקשורת בחו"ל, יציג את עמדתה של ישראל ויחשוף את פשעיהם של אויביה. אין לבחול בשום אמצעי כדי להשיג מטרה זו, בדיוק כפי שהצד השני לא בוחל באמצעים (הדבר היחידי שצוותי הסברה אלו לא יעשו זה לשקר. האמת, רבותי, היא לצידנו).
יש להבהיר, בערוצים הדיפלומטיים, לכל מדינה ומדינה, כי אם חלילה ייעצר בתחומה ישראלי באשמת "פשעי מלחמה", ולא משנה כלל אם מדובר בקצין בכיר, בפוליטיקאי בכיר, או בקצין זוטר או חייל, יהיו לדבר השלכות חמורות לאותה מדינה ולאינטרסים שלה (וכמובן, יש להיות מוכנים לגבות איום זה במעשים). יש להבהיר לכל המדינות כי עליהן לפעול, ובמהירות, כדי לסגור את הפרצה המשפטית הזו.
ומעל לכל, עלינו לפעול נגד אלה הפועלים נגדנו. עלינו להבין כי זהו טרור מסוג חדש, אך שאינו שונה מהותית מהטרור מהסוג הישן.
בשנות השבעים, לאחר רצח הספורטאים במינכן, יצאה ישראל למבצע נקם וחיסלה את תשתית הטרור הערבית באירופה. הגיע הזמן לצאת למבצע נוסף, ולפעול כך נגד ארגוני הטרור החדשים. מי שיצא נגד מדינת ישראל, מי שיפעל נגדה, מי שיפעל למען דה-לגיטימציה ולמען שלילת עצם קיומה, צריך להבין שישראל רואה בו טרוריסט (ולא משנה כלל אם הוא ערבי או אירופאי, מוסלמי או נוצרי או יהודי), וגורלו יהיה בהתאם.
אם עוד לא הבנתם,רבותי, אנחנו נמצאים במערכה על קיומנו. את המערכה הזו לא ננצח בנחמדות וב"מוסריות". את המערכה הזו ננצח בכוח בלתי מתפשר. ככל שנקדים לפעול כן נצטרך להפעיל פחות כוח. אם נתמהמה, נצטרך לעשות דברים שעדיף שלא ייעשו – אך במערכה על קיומנו, כל אמצעי כשר.
