יום שני, 29 במרץ 2010

יום עצמאות שמח

לא, לא התבלבלתי, התאריך בלוח השנה הוא י"ד בניסן ולא ה' באייר, ובכל זאת, הברכה נכונה. זוהי המשמעות העמוקה, הראשונית והנכונה של חג הפסח, חג החירות, המשמעות שלרוב נעלמת מעינינו בשעה שאנו מסובים מדי שנה מסביב לשולחן הסדר, יחד הסבים וסבתות, הדודים והדודות, וקוראים שוב את ההגדה – חג הפסח הוא יום העצמאות הראשון של עם ישראל, הפעם הראשונה שבו יצא העם מעבדות לחרות.

לפני למעלה מ-3000 שנה היה עם ישראל משועבד במצרים, עד שקם לו מנהיג, משה, שעמד בפני פרעה ואמר, בפעם הראשונה בהיסטוריה, "שלח את עמי!". משה הוביל את בני ישראל מן העבדות במצרים אל החירות בארץ ישראל, בדרך הקשה דרך מדבר סיני. אז כהיום, היו מי שהתנגדו ליציאה לחירות, לא היו מוכנים לשלם את מחירה של העצמאות, והעדיפו להישאר ב"סיר הבשר" במצרים.

הדרך לחירות בארץ ישראל לא הייתה קלה, והייתה כרוכה ביציאה מארץ השפע מצרים ומסע במדבר החם והיבש אל הארץ המובטחת. למתנגדי החירות היה טיעון מנצח: לשוב אל סיר הבשר במצרים. מצרים היא ארץ שופעת ופורייה, שבה לא חסרו בני ישראל דבר (למעט חירותם). שם הם לא היו צפויים לסבול ברעב ובצמא. אך לחים ב"סיר הבשר" המצרי יש מחיר, והוא גבוה פי כמה מהמחיר של היציאה לחירות – החיים בצלו של שלטון זר, להיות כפופים לגחמותיו של שליט זר, שלעתים הוא נוח ולעתים הוא עוין, ומעל לכל, אובדן הזהות והסכנה שבהיטמעות באוכלוסיית המקום הזרה. אילו התעכבה יציאת מצרים, או אילו הייתה ידם של מתנגדי היציאה על העליונה, היה עם ישראל נטמע באוכלוסיית מצרים ונעלם לעד.

אבל משה הבין את המחיר של הישארות במצרים, גם אם היא נוחה – העבדות היא די נוחה: אתה לא אחראי לעצמך, ומישהו אחר דואג לך ומקבל עבורך את ההחלטות. מישהו אחר קובע לך מה לעשות ואיפה, וכל מה שאתה צריך לעשות זה לציית. בתמורה, אתה מקבל כמה פירורים שמשאירים אותך בחיים לעוד יום, לעוד שנה. בטווח הקצר זה ממש נחמד ונוח, אך בטווח הארוך נזקיה של העבדות גדולים הרבה יותר, ואת זה אנו, כאן, יכולים לראות על בשרנו מדי יום – עברו 62 שנים מאז הכריז דוד בן גוריון על מדינה יהודית בארץ ישראל, ואנו עדיין מתנהגים כאילו אנו בגלות, משועבדים לאיזה פריץ וחוששים מגחמותיו. 2000 שנות גלות הותירו בנו חותם פסיכולוגי שקשה מאוד למחוק.

משה הבין את כל זאת, והוליך את עמו לחירות. נכון, הדרך במדבר אינה קלה – חם, יבש ומסביב מסתובבים כל מיני שבטים עוינים, שממש לא מוכנים שעוד שבט יסתובב להם בין הרגליים. ובכל זאת, למרות הדרך הארוכה והקשה, המסע השתלם, ובני ישראל הגיעו לארצם, שיחררו אותה מהעממים שהשתלטו עליה בהיעדרם, והחלו לבנות את דמותם ועתידם בעצמם.


וזהו הלקח שעלינו ללמוד מן ההגדה, שאותה נקרא הערב מסביב לשולחן הסדר. לחירות יש מחיר, ללא ספק, ולעתים הוא גבוה. אך מחיר העבדות גבוה פי כמה. מוטב להשתחרר מהעבדות ומהתלות בפרעה (גם אם הוא נמצא בוושינגטון ולא במצרים), לשלם איזשהו מחיר אך להיות סוף-סוף עצמאיים באמת. המחיר של הכניעה לתכתיביו של הפרעה המודרני גבוה פי כמה: אובדן הריבונות, אובדן החירות, אובדן העצמאות.

כאמור, גם היום יש את אלה המתנגדים ליציאה לחירות, ומעדיפים את "סיר הבשר" האמריקאי על פניה. גם להם יש טיעון מנצח – הסיוע האמריקאי חשוב (רק חבל שאת רובו אנחנו כלל לא רואים כאן...), אבל אין שום סיבה להפריז בערכו ובכמותו (אחוזים בודדים מתקציב המדינה). המחיר שאנו משלמים תמורתו מוגזם ומופרז, והופך את מדינת ישראל לכפופה לפריץ מוושינגטון. האם פירורי "סיר הבשר" האמריקאי שווים את אובדן חירותנו? האם יקום לנו מנהיג שיאמר "שלח את עמי!" בגרסה המודרנית?

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה