טוב לדעת

בעקבות הצתת המסגד בכפר יאסוף לפני כחודש, פשטה המשטרה על הישיבה ביצהר ועל ישיבת "מרכז הרב" ועצרה חשודים בהצתה. הלילה פשטה המשטרה שוב על יצהר, ועצרה 2 חשודים נוספים.
טוב לדעת שהמשטרה טיפלה בפשע, באלימות, בסמים, בגניבות, במעשי הרצח ובשאר מעשי הפשע במדינה, ויש לה כעת זמן לזוטות האלה. באמת, טוב לדעת.

הפארסה הטורקית

היחסים בין ישראל לטורקיה הגיעו בשבוע שעבר לשפל נוסף, בעקבות עוד סדרה אנטישמית שעולה לשידור בטלוויזיה הטורקית, ותגובת-הנגד המתבקשת של סגן שר החוץ, דני איילון.

ה"זובור" שהעביר דני איילון לשגריר הטורקי היה לא פחות ממתבקש, לאחר היחס המחפיר שלו זוכה ישראל מצד טורקיה בשנה האחרונה (גם לפני כן, אבל ביתר שאת מאז מבצע "עופרת יצוקה" בסוף 2008). אין כל סיבה ששגריר של מדינה עוינת יקבל יחס דיפלומטי ראוי, כאילו לא קרה שום דבר בין שתי המדינות. רק חבל שטקס ההשפלה הזה היה אקט נקודתי ולא חלק ממהלך מתמשך נגד טורקיה. חבל גם שהתקשורת הישראלית דאגה יותר לשגריר הטורקי ולרגשותיו העדינים מאשר למדינת ישראל ולפגיעה המתמשכת בה מצד טורקיה.

טורקיה משנה את דרכה, את הכיוון שאליו היא הולכת, ממדינה מערבית, בת-ברית של ישראל וארה"ב, לכיוון מדינת איסלאמיסטית, בעלת ברית של סוריה ואירן, חברה בציר הרשע. זה לא התחיל ב-2008 וזה לא נגרם בגלל היחס של ישראל ל"פלסטינים" או לשגריר הטורקי. זכותה של טורקיה לשנות את המדיניות שלה, ממדיניות פרו-מערבית למדיניות פרו-איראנית, אך הבעיה היא שהיא משתמשת בישראל כבשטיח הכניסה לציר האיראני, שטיח שעליו דורכים בדרך לטהרן.

ראש ממשלת טורקיה, ארדואן, תוקף את ישראל בכל הזדמנות ומעל כל במה (דוגמה מייצגת), תוך שהוא משתמש בטרמינולוגיה אנטישמית מובהקת. וישראל עוברת על כך לסדר היום, מבליגה ומפנה (שוב) את הלחי השנייה אל מול התוקפנות המילולית האנטישמית הנשמעת מאנקרה. מצב זה לא יכול להימשך.

נכון, טורקיה הייתה (דגש כבד על "הייתה") בעלת ברית אסטרטגית חיונית של ישראל, מדינה מוסלמית פרו-מערבית, שהייתה (שוב, דגש על "הייתה") ידידה קרובה של ישראל. הגיע הזמן להבין שהימים הללו עברו, כנראה לבלי שוב, והגיע הזמן "להחליף דיסקט" בכל הנוגע ליחסים עם טורקיה.

כל עוד ראש ממשלת טורקיה ממשיך במסע התוקפנות האנטישמי שלו נגד ישראל, אין כל סיבה שישראל תמשיך לקיים יחסים דיפלומטיים מלאים עם טורקיה. יש לסלק מישראל את השגריר הטורקי,להחזיר מאנקרה את השגריר הישראלי, ולהוריד את דרג היחסים בין שתי המדינות.

ישראל וטורקיה ניהלו במשך שנים ארוכות קשרים צבאיים ענפים. דבר זה צריך להסתיים, ומשתי סיבות: ראשית, אין כל סיבה שטורקיה תמשיך במסע האנטישמי שלה נגד ישראל מחד, ומאידך תמשיך ליהנות מכל הטוב שיחסים עם ישראל יכולים להעניק. שנית, כל סיוע צבאי ישראלי שתקבל טורקיה, הן בידע והן בציוד, עלול להגיע (אם עוד לא הגיע) למדינות אויב (סוריה ואירן). אין כל סיבה שישראל תסייע למי שמסייע לאויביה.

יש לעצור את זרם התיירים לקלאבים באנטליה. הישראלים, מסקרים שהתפרסמו לאחרונה, נוסעים פחות ופחות לטורקיה, אבל יש הפסיק לחלוטין את התיירות הישראלית לטורקיה. אין כל סיבה שנמשיך לממן מדינת אויב. כמו כן,יש לנתק את קשרי הסחר עם טורקיה, ומאותה הסיבה.

יש להתחיל לפעול נגד אינטרסים טורקיים ברחבי העולם, ובראש ובראשונה יש להתחיל לקדם את עניין היחס של טורקיה לארמנים ולכורדים. יש לחשוף קבל עם ועולם את הצביעות הטורקית כלפי ישראל, ולהציג אותה בעולם, ומעל לכל להטיח את האמת הבלתי נעימה הזו במנהיגי טורקיה. יש לשקול אפילו תמיכה במחתרת הכורדית, הנלחמת נגד טורקיה.

יש להפסיק את ההתרפסות הישראלית בפני מדינות עוינות. אם לא נקפיד על כבודנו, אף אחד לא יקפיד עליו.

ושוב, הערבויות

כאילו לא עברו 18 שנים, שוב איים נציג של הממשל בוושינגטון לפגוע בערבויות האמריקאיות.

איומו של ג'ורג' מיטשל היה מיותר כפי שהיה ריק מתוכן – גם אם הנשיא עוין, לישראל יד עדיין תמיכה לא מבוטלת בשני בתי הנבחרים – והוכיח (שוב) את מה שברור לכל מי ששכל בריא בראשו: מי שנכנע ללחץ פעם אחת, הלחץ לא יוסר מעליו, אלא רק יגבר.

ממשלות ישראל, בזו אחר זו, מסרבות ללמוד את הלקח הפשוט הזה. מי שמוותר, מי שמתקפל, מי שמוחל על כבודו, עליו יופעל הלחץ כדי שימשיך לוותר, ימשיך להתקפל, ימשיך למחול על כבודו.

ישראל תציין השנה 17 שנים של וויתור, של התקפלות, של מחילה על כבוד. האם כל המהלכים הללו הועילו לנו במשהו? לפני כל מהלך של התקפלות, של וויתור, תמיד מעלים שוב את הטענה שהמהלך הזה ישפר את תדמיתנו בעולם (אם אנחנו צריכים לוותר ולוותר ולוותר כדי שיאהבו אותנו, אולי ה"אהבה" הזו אינה שווה את המחיר?). ובכל פעם, הטיעון הזה לא מחזיק מים – רק תשאלו את ציפי לבני ואת אהוד ברק...

זה היה הטיעון ערב גירוש גוש קטיף – שהעולם יזכור שישראל ביצעה מחווה גדולה, ואם נצטרך להגיב, העולם יאפשר לנו חופש פעולה נרחב. במציאות, אחרי 8 שנים של טרור רקטי על יישובי הדרום, כשישראל יצאה סוף-סוף למבצע מוגבל, כל העולם התנפל על ישראל כ"פושעת מלחמה". כל ה"הישגים" של הגירוש התאדו כלא היו, ובמקום שיפור מעמדנו בדעת הקהל קיבלנו את דו"ח גולדשטיין וצווי מעצר לפוליטיקאים ולקציני צה"ל.

כך גם בחזית לבנון, שמשם ברחה ישראל עד המ"מ האחרון, ולאחר מכן הבליגה 6 שנים על התגרויות חיזבאללה. כך גם מול ה"פלסטינאים", שם ישראל מוותרת ומוותרת ומוותרת מזה 17 שנה, ועדיין נדרשת לוותר עוד ועוד ועוד.

כך עובד העולם. הצד החלש הוא הצד הנלחץ. ה"פלסטינים" לא מילאו שום סעיף בכל ההסכמים שעליהם חתמו. יתרה מזאת, הם פתחו, שוב ושוב, במתקפות טרור המכוונות נגד אזרחים. הם מסרבים לחדש את ה"משא ומתן". ובכל זאת, על מי העולם לוחץ? בוודאי שלא עליהם. העולם יודע שלחץ על ה"פלסטינאים" לא יניב כל תוצאה. ה"פלסטינאים" עומדים על שלהם ואינם מוכנים לזוז. מי שמוכן לזוז, מי שמוכן לוותר, זו תמיד ישראל, ולכן זו המטרה הקבועה ללחץ.

מי שמוותר תחת לחץ לא מקבל קרדיט על הוויתור שלו, לא מקבל איזושהי תמורה, אלא רק מזמין עוד לחץ. כך זה בין בני אדם, וכך זה בין מדינות, והגיע הזמן שנפסיק את מעגל הקסמים המטופש הזה. הגיע הזמן שנגיד לעולם שוויתרנו מספיק, והגיע תורו של הצד השני לוויתורים, להתקפלויות ולמחוות, שיהיו עמוקות ומרחיקות לכת לפחות כמו הוויתורים הישראליים, אם לא יותר. ואם הם אינם מוכנים להתקפל ולוותר, הרי יש מחיר לסירובם, והוא כבד מנשוא.

ובאותה ההזדמנות, יש להתחיל להתנתק מכלוב הזהב של הסיוע האמריקאי. יש יתרונות לקבלת הסיוע מארה"ב, אך החסרונות הבאים איתו (הכבילה המוחלטת לארה"ב והכפיפות לגחמות הממשל) מתחילים לעלות על היתרונות. הגיע הזמן להתנתק מכבלי הזהב של הסיוע האמריקאי, כדי שסוף-סוף נוכל להיות מדינה עצמאית, ולא גרורה של ארה"ב. עם זאת, חשוב לעשות זאת בהסכמה ולא בפיצוץ, ולשמור על יחסים קרובים עם ארה"ב – יחסים קרובים, שימו לב, ולא תלות של וסאל באדונו. ארה"ב, להזכירכם, זקוקה לישראל (כן, גם בעידן הנשיא חוסיין – הוא הרי תופעה חולפת בוושינגטון), לפחות כמו שישראל זקוקה לארה"ב, וכנראה אף יותר.