יום רביעי, 19 בינואר 2011

מהיכן בוקע הסירחון?

מהומה פרצה הערב (19.1) במליאת הכנסת, בעת השבעת השרים החדשים, חברי סיעת "עצמאות" של אהוד ברק. חברי "קדימה" קמו וריססו מטהרי אוויר לחלל אולם המליאה כדי לטהר, לטענתם, את הסירחון העולה ממהלך פילוג העבודה והקמת סיעת "עצמאות".
כמה צבועים ומגוחכים יכולים חברי "קדימה" להיות? האם הם כבר שכחו מהיכן באו, ומהיכן באה מפלגתם?
הרי מפלגתם שלהם קמה כתוצאה ממהלך דומה (אך לא זהה, ועל כך בהמשך). מנהיגם הנערץ, אריאל שרון, גנב את המנדט שקיבל מן העם כדי להקים סיעה חדשה, שתפסה את השלטון בצורה בלתי-דמוקרטית, שלא לומר בלתי חוקית. להזכירכם, במשך כחצי שנה, מנובמבר 2005 ועד מרץ 2006, שלטה בישראל מפלגה שמעולם לא נבחרה(!).

ועתה, חברי "קדימה" תוקפים את אהוד ברק על שעשה מעשה דומה לשלהם... אין גבול לצביעות השמאל.

דומה, כתבתי, ולא זהה. יש להבדיל בין מעשהו של ברק לבין פשעו של שרון. במקרה של ברק לא מדובר, על פניו, בגניבת קולות. אם להאמין לדבריו של ברק במסיבת העיתונאים שכינס כדי להודיע על פרישתו ממפלגת העבודה והקמת סיעת "עצמאות", הרי שהוא דווקא חוזר לערכיה של מפלגת העבודה, של תנועת העבודה, חוזר לימיה של המפלגה כמפלגת שמאל-ציוני אמיתית. לפיכך, לא מדובר על גניבת קולות אלא דווקא על יישום המנדט כפי שניתן לו ע"י הבוחרים. מי שגונב את קולות מצביעי העבודה הם דווקא המורדים (הרצוג, ברוורמן וחבריהם), הגוררים את המפלגה אל מחוזות השמאל הקיצוני ושיביאו עליה את קיצה.
לעומתם, שרון גנב את קולותיהם של מצביעי הליכוד, שבחרו בו בבחירות 2003 על מצע של "דין נצרים כדין תל אביב". להזכירכם, באותה מערכת בחירות התמודד מול הליכודש עמרם מצנע, אז יו"ר מפלגת העבודה, על מצע של נסיגה חד-צדדית. הבוחר דחה את תכניתו ברוב קולות, והעניק לליכוד, בשמו של המצע שאותו הציג לפניו, ניצחון משכנע, שלא נראה מאז שנות ה-80 של המאה הקודמת. למרות זאת בחר שרון לבגוד במצביעיו, לפעול בניגוד להחלטות מרכז הליכוד, ולבסוף, כשלא יכול היה עוד לפעול במסגרת הליכוד, גנב את המנדטים שניתנו לו ופרס מהליכוד, עם ח"כים ושרים נוספים, כדי להקים את "קדימה".
ושימו לב עתה - כל אלה שהריעו לשרון שעה שגנב את קולות בוחרי הליכוד, פעל בניגוד לכללי המשחק הדמוקרטי וגרם נזק כבד לליכוד, קופצים על רגליהם האחוריות וזועקים מרה נגד ברק ונגד המהלך שביצע. כרגיל בשמאל ה"נאור", ה"דמוקרטי",ה"ליברלי", כל מהלך שמטרתו לחזק את השמאל, כולל הכל, הוא ראוי ומתאים, וכל מהלך שמטרתו לחזק את הימין (וגרוע מכך, את נתניהו), כולל הכל, הוא פסול ונכלולי (ו"מסריח").
גניבת קולות בשירותו של השמאל לא החלה ב-2005. הסכם אוסלו ב' עבר בכנסת על חודו של קול, לאחר שחברי סיעת "יעוד", אלכס גולדפרב וגונן שגב, הצביעו בעד ההסכם - שוב, בניגוד למצע "צומת" שבשמו נבחרו לכנסת. ושוב, אף אחד מאבירי הדמוקרטיה שבשמאל לא הרים את קולו במחאה על הפגיעה בכללי הדמוקרטיה.

ובאשר ל"קדימה" - חבריה הוכיחו הערב, בפעם המי-יודע-כמה, שמפלגתם מבוססת על גימיקים - לא מפתיע, הרי זו מפלגה שהוקמה ונשלטת ע"י פירסומאים ויחצ"נים - וגימיקים זה כל מה שיש לה להציע. זו הסיבה שהיא לא הצליחה להקים ממשלה לאחר הבחירות, למרות שקיבלה את מס' המנדטים הגדול ביותר, וזו הסיבה שגם את הקדנציה הבאה תבלה המטציה הזו באופוזיציה.

יום רביעי, 12 בינואר 2011

הרצח וההסתה

ביום שבת האחרון (8.1.11) אירעה התקפת ירי במהלך כינוס פוליטי שערכה חברת הקונגרס גבריאל גיפורדס בטוסון, אריזונה. חברת הקונגרס, שככל הנראה היתה המטרה, נפצעה באורח קשה, והיא עדיין נאבקת על חייה. בהתקפה נהרגו שישה (בהם שופט פדרלי וילדה בת 9) ונפצעו 14. היורה, צעיר מעורער בנפשו, נעצר.

עוד בטרם פונו כל הפצועים מזירת התקרית כבר החלה תזמורת ההסתה של התקשורת ה"ליברלית" לילל, במתקפה מתואמת נגד הימין האמריקאי בכלל, ונגד תנועת "מסיבת התה" בפרט. מטרתם היתה ברורה: מנהיגת התנועה, מושלת אלסקה לשעבר שרה פיילין. חלק מאמצעי התקשורת האשימו אותה ישירות באחריות לרצח, אחרים הסתפקו בהאשמתה באחריות כללית בלבד. החרו-החזיקו אחריהם כלי התקשורת הישראליים, שעטו כמוצאי שלל רב על האירוע הטרגי והצטרפו למקהלת ההסתה האמריקאית.

כמה חבל שהעובדות מספרות סיפור אחר לגמרי: היורה, ג'ראד לופנר, צעיר תמהוני, שסולק מלימודיו עקב הפרעות נפשיות. בין חפציו נמצאו עותקים של "מיין קאמפף" ושל המניפסט הקומוניסטי. עד לכתיבת שורות אלה לא הוכח שום קשר בינו לבין "מסיבת התה" או לבין שרה פיילין - ולא נמצאה גם שום הוכחה כי הוא עקב בכלל אחר פרסומי התנועה או אחר הופעותיה הפומביות של שרה פיילין או אחרי הופעותיה בתקשורת, האלקטרונית או הכתובה. גלן בק, בתוכניתו מה-11.1, פירק לגורמים את מסע ההסתה של התקשורת ה"ליברלית".
אבל, כרגיל, העובדות לא מפריעות לשמאל (בישראל או בארה"ב, זה אותו הדבר). השמאל, שם וכאן, רוקד על הדם, על דמם של הנרצחים ושל הפצועים, על דמה של ילדה בת 9, ועל דמה של חברת קונגרס צעירה ואמיצה (כך לפי גלן בק, ה"קיצוני", שהואשם גם הוא ע"י ה"ליברלים" באחריות לתקרית הקשה). העובדות לא מעניינות את השמאל. שמאלנים לעולם לא יתנו לעובדות לקלקל להם מסע הסתה מתגלגל.
הבעיה היא, מבחינתנו, שבארה"ב ישנם אמצעי תקשורת שמרניים גדולים וחזקים. שם התקשורת אינה שבויה כולה בידי השמאל, אינה מופקרת כולה לפרופגנדה הליברלית. בארה"ב, "פוקס ניוז" ועיתונים שמרניים, כמו ה"וושינגטון טיימס", מהווים אופוזיציה שפויה לתקשורת ה"ליברלית" - ואילו בישראל עדיין אין חלופה שכזו. התקשורת האלקטרונית כולה נמצאת בלפיתתו של השמאל, ועד לאחרונה כך היה גם בתקשורת המודפסת. אין פלא שהעלייה המטאורית בתפוצתו של "ישראל היום" מפחידה את ברוני התקשורת של השמאל. אך ישראל עדיין רחוקה שנות אור מהמציאות התקשורתית בארה"ב. הציבור בישראל עדיין, ברובו, נתון לשטיפת המוח של התקשורת השמאלנית.

ישראל משוועת לתקשורת מאוזנת, הגונה, ציונית. כמו שכבר קבעתי כאן, זה הזמן ל"פוקס ניוז".

יום שלישי, 11 בינואר 2011

מקארתיזם!

כשהחליטה הכנסת על הקמת ועדה לבדיקת מימונם של ארגוני השמאל הקיצוני, קמה זעקה. כל ה"נאורים" וה"ליברלים" הזדקפו על רגליהם האחרויות וזעקו "סתימת פיות!", וכמובן, היסמה החביבה על ה"נאורים" למינים, "מקארתיזם!"

כרגיל, לגלוחי הראש הזועקים סיסמאות בכיכרות (האמיתיות או הווירטואליות) אין כל מושג מה משמעותן של המילים הגדולות שאותן הם זורקים לחלל האוויר כלאחר יד.

מהו מקארתיזם?

המונח נגזר משמו של הסנטור ג'וזף מקארתי, שפעל בשנות ה-50 של המאה הקודמת בארה"ב לחשיפתם ולהענשתם של סוכנים סובייטיים שהושתלו בליבם של מוקדי הכוח של ארה"ב. לאחר בחירות 1952 עמד מקארתי בראשה של ועדת-המשנה של הסנאט לחקירות, והחל לחקור את חדירתם ופעולותיהם של סוכנים סובייטיים בארה"ב.
אל הועדה הזו, ואל ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקאית, זומנו החשודים, בהם אישים ידועים ורבי השפעה, ותוחקרו, לעתים בברוטאליות, ע"י מקארתי ואחרים (הנה דוגמה).

שמו הפך, בפיהם של אנשי שמאל, לשם נרדף לרדיפה חסרת בסיס על רקע פוליטי, לסתימת פיות, ל"רשימות שחורות" וכן הלאה. הוא הפך למותג, למושג ערטילאי שאותו נוהגים אנשי שמאל להטיח בפני כל מי שמעז לחשוב אחרת מהם.

כן, מקארתי היה אדם לא מנומס (בלשון המעטה). אין וויכוח שעבודתו בועדה שבראשה עמד לא היתה נעימה, גם לו ובוודאי לאלה שזומנו להופיע לפניו. אין ספק גם שהוא לקח את העניין רחוק מדי כשהסתבך עם הצבא, ב-1953, ובכך הביא למפלתו.

אבל זה רק חצי מהסיפור של מקארתי, החצי הנוח לשמאל, החצי היחידי בסיפור שאותו תזכו לשמוע, החצי שהופך את הימין לדיקטטורי ומדכא ואת השמאל לנאור והומני.
לסיפור יש חצי שני, והוא "מסמכי וינונה".

מסמכי וינונה הוא הכינוי שניתן למספר רב של מסמכים של שירות הביון הסובייטי מימי מלחמת העולם השנייה ולאחריה, ושפוענחו במשך כ-40 שנה. המסמכים הללו נחשפו לציבור רק בשנת 1995, וחשיפתם הוכיחה את צדקתו של מקארתי. מסתבר שמקארתי לא עסק סתם ברדיפה פוליטית חסרת בסיס, ב"צדי מכשפות" כפי שהואשם ע"י יריביו, אלא שהאשמותיו היו מבוססות על עובדות.
מסמכי וינונה מגלים כי במוקדי הכוח בארה"ב, באותן השנים שבהן פעל מקארתי, נמצאו מאות סוכנים סובייטיים, סוכנים שהעבירו מידע לאדוניהם במוסקבה.
ואת זה לא מספרים לכם (וגם לשטופי המוח הזועקים סיסמאות).

ובכן, יש לקוות כי בפעם הבאה שתיתקלו במונח (ויש לשער שתיתקלו בו לא מעט בימים אלו, לאור עצרת ההסתה המתוכננת למוצ"ש הקרוב) תבינו אותו יותר טוב - ותבינו יותר טוב את הבורות והשטנה הנמצאות בצידו השני של המתרס הפוליטי.

יום שני, 10 בינואר 2011

הקוזק הנגזל

היום (10.1.10) התפרסם סרטון הקורא, לכאורה, לפגוע במשנה לפרקליט המדינה שי ניצן. הרוחו, כמובן, סוערות, ויש לצפות כי הפרקליט החרוץ יפעל מייד לחקירת הנושא ולמציאת האשמים.
להזכירכם, זהו אותו שי ניצן שלא מצא כל פסול בקריאה "לסרס מתנחלים", ולא ראה כל בעיה עם תערוכת ההסתה והנאצה נגד שר החוץ ליברמן (וראו גם כאן). כל עוד ההסתה באה משמאל, למר ניצן אין כל בעיה. נגד "מתנחלים" ואנשי ימין מותר - ואף רצוי, ככל הנראה - להסית, והכל בברכתו של שי ניצן.
אבל כשמדובר בהסתה נגד ערבים, מר ניצן מיד נכנס לפעולה - כך במקרה של קבוצות בפייסבוק שבהן התפרסמו כמה דברים ממש לא נחמדים על ערבים (אבל לא שונים מהותית מדברים שמתפרסמים ברשת נגד הימין ונגד ה"מתנחלים" - אבל, שוב, זה בסדר, מקובל וראוי בעיניו של ניצן...).

הקומיסרים של השמאל, וניצן ביניהם, לא הפנימו שבמדינה המתיימרת להיות דמוקרטית, חופש הביטוי נתון בידיהם של כל האזרחים, ולא שייך רק לצד אחד של המפה הפוליטית. אם מותר להציג את שר החוץ כמפלצת, אם מותר לקרוא "לסר מתנחלים", אם מותר לקרוא לרצוח חבר כנסת, אז גם הקריאות באותו סרטון מותרות ומקובלות בחלק מחופש הביטוי.
אם יש בעיה עם הדברים שנאמרו באותו סרטון, הרי שיש בעיה גם אם דברים אחרים, הבאים משמאל לימין, וכדאי שגם האחראים להם יזומנו לחדרי החקירות כדי שגם להם יובהרו גבולות חופש הביטוי.

מר ניצן, יש אמירה באנגלית שכדאי שתפנים, "what's good for the goose is good for the gander". מה שטוב לשמאל, טוב גם לימין. מה שמותר לשמאל, מותר גם לימין.
אלא אם כן אתה רואה את מדינת ישראל בדמותה של מזרח גרמניה או קובה...