כאילו לא עברו 18 שנים, שוב איים נציג של הממשל בוושינגטון לפגוע בערבויות האמריקאיות.
איומו של ג'ורג' מיטשל היה מיותר כפי שהיה ריק מתוכן – גם אם הנשיא עוין, לישראל יד עדיין תמיכה לא מבוטלת בשני בתי הנבחרים – והוכיח (שוב) את מה שברור לכל מי ששכל בריא בראשו: מי שנכנע ללחץ פעם אחת, הלחץ לא יוסר מעליו, אלא רק יגבר.
ממשלות ישראל, בזו אחר זו, מסרבות ללמוד את הלקח הפשוט הזה. מי שמוותר, מי שמתקפל, מי שמוחל על כבודו, עליו יופעל הלחץ כדי שימשיך לוותר, ימשיך להתקפל, ימשיך למחול על כבודו.
זה היה הטיעון ערב גירוש גוש קטיף – שהעולם יזכור שישראל ביצעה מחווה גדולה, ואם נצטרך להגיב, העולם יאפשר לנו חופש פעולה נרחב. במציאות, אחרי 8 שנים של טרור רקטי על יישובי הדרום, כשישראל יצאה סוף-סוף למבצע מוגבל, כל העולם התנפל על ישראל כ"פושעת מלחמה". כל ה"הישגים" של הגירוש התאדו כלא היו, ובמקום שיפור מעמדנו בדעת הקהל קיבלנו את דו"ח גולדשטיין וצווי מעצר לפוליטיקאים ולקציני צה"ל.
כך גם בחזית לבנון, שמשם ברחה ישראל עד המ"מ האחרון, ולאחר מכן הבליגה 6 שנים על התגרויות חיזבאללה. כך גם מול ה"פלסטינאים", שם ישראל מוותרת ומוותרת ומוותרת מזה 17 שנה, ועדיין נדרשת לוותר עוד ועוד ועוד.
כך עובד העולם. הצד החלש הוא הצד הנלחץ. ה"פלסטינים" לא מילאו שום סעיף בכל ההסכמים שעליהם חתמו. יתרה מזאת, הם פתחו, שוב ושוב, במתקפות טרור המכוונות נגד אזרחים. הם מסרבים לחדש את ה"משא ומתן". ובכל זאת, על מי העולם לוחץ? בוודאי שלא עליהם. העולם יודע שלחץ על ה"פלסטינאים" לא יניב כל תוצאה. ה"פלסטינאים" עומדים על שלהם ואינם מוכנים לזוז. מי שמוכן לזוז, מי שמוכן לוותר, זו תמיד ישראל, ולכן זו המטרה הקבועה ללחץ.
מי שמוותר תחת לחץ לא מקבל קרדיט על הוויתור שלו, לא מקבל איזושהי תמורה, אלא רק מזמין עוד לחץ. כך זה בין בני אדם, וכך זה בין מדינות, והגיע הזמן שנפסיק את מעגל הקסמים המטופש הזה. הגיע הזמן שנגיד לעולם שוויתרנו מספיק, והגיע תורו של הצד השני לוויתורים, להתקפלויות ולמחוות, שיהיו עמוקות ומרחיקות לכת לפחות כמו הוויתורים הישראליים, אם לא יותר. ואם הם אינם מוכנים להתקפל ולוותר, הרי יש מחיר לסירובם, והוא כבד מנשוא.
ובאותה ההזדמנות, יש להתחיל להתנתק מכלוב הזהב של הסיוע האמריקאי. יש יתרונות לקבלת הסיוע מארה"ב, אך החסרונות הבאים איתו (הכבילה המוחלטת לארה"ב והכפיפות לגחמות הממשל) מתחילים לעלות על היתרונות. הגיע הזמן להתנתק מכבלי הזהב של הסיוע האמריקאי, כדי שסוף-סוף נוכל להיות מדינה עצמאית, ולא גרורה של ארה"ב. עם זאת, חשוב לעשות זאת בהסכמה ולא בפיצוץ, ולשמור על יחסים קרובים עם ארה"ב – יחסים קרובים, שימו לב, ולא תלות של וסאל באדונו. ארה"ב, להזכירכם, זקוקה לישראל (כן, גם בעידן הנשיא חוסיין – הוא הרי תופעה חולפת בוושינגטון), לפחות כמו שישראל זקוקה לארה"ב, וכנראה אף יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה