יום ראשון, 20 בדצמבר 2009

בוקר טוב אירן

אזרחי ישראל התעוררו הבוקר וגילו, חלק לתדהמתם, שהם כבר לא חיים במדינה דמוקרטית.

הפרסום הבוקר (20.12.09), על הצעדים הדרקוניים שמתכננת מערכת הביטחון להפעיל נגד מתיישבי איו"ש, צריך לזעזע כל אזרח של מדינה המתיימרת להיות דמוקרטית, וכל מי שנלחם למען זכויות אדם ואזרח – ואלה, כמובן, סכרו את פיהם הבוקר, או שתמכו בגלוי בצעדים חסרי התקדים הללו, שנועדו לשלול את זכויות האדם הבסיסיות משלוש-מאות אלף אזרחים. ניתן רק לנחש את הזעקה שהייתה עולה ממחנה ה"שלום" וה"זכויות" אילו הצעדים האלה היו מתוכננים נגד ערבים... העולם כולו היה מזדעזע...


מדובר בלא פחות מהכרזת מלחמה. פקודת המבצע מנוסחת בלשון של "כוחותינו" ו"הם". יש היערכות מבצעית מדוקדקת, שלא הייתה מביישת שום תכנון מבצעי אל מול אויב (אויב אמיתי, כמובן – נראה שסר הביטחון שכח מיהו האויב...). שוב כוחות הביטחון יוצאים למערכה מתוכננת היטב במתיישבים – בדיוק כמו בקיץ הנורא של 2005. כולנו זוכרים מה קרה בקיץ שלאחר מכן, כשצה"ל הגדול והמרשים, שנערך בצורה כל כך מוקפדת, כל כך מדויקת, כל כך מסודרת, למלחמה באזרחי ישראל, כשל בצורה מחפירה אל מול אויב אמיתי, אל מול החיזבאללה. שוב סר הביטחון חוזר על טעויות קודמיו, מכין את צה"ל ואת כוחות הביטחון למלחמה באזרחי ישראל, ומזניח את תפקידם המקורי, האמיתי – והחוקי – של אותם כוחות: המלחמה באויבי המדינה. כל חייל, מג"בניק, שוטר ואיש שב"כ שיופנה למלחמה במתיישבי איו"ש (ומדובר בסדר גודל של 6 חטיבות!) לא יגן על אזרחי המדינה מפני האויב הערבי. אם חלילה תצא התוכנית ההזויה הזו לפועל, חלק גדול מאוד מסד"כ כוחות הביטחון, הנדרש בימים כתיקונם להגן על אזרחי המדינה מפני איומים אמיתיים (ולא כדי לשקם את מעמדו של סר הביטחון במפלגתו המתפוררת), יופנה למשימות אחרות – ואת המחיר עלולים לשלם כל אזרחי ישראל. אין להניח שארגוני הטרור יואילו בטובם לשבת בשקט באותם ימים נוראים הנכונים לנו, ולאפשר לצה"ל, למשטרה, למשמר הגבול ולשב"כ לפעול בשקט נגד אזרחי ישראל. הם ינצלו עד תום את חופש הפעולה היחסי שלו יזכו, ושוב חייהם של אזרחי ישראל יהפכו להפקר, קורבנות של עוד איוולת של השמאל.


אבל ישראל לא לבד. הפעלת כוחות גדולים, איום בהפעלת כוח, מיסוך סלולארי – איפה נתקלנו, לאחרונה, בכל אלו?

כן, נכון, אלו בדיוק האמצעים שהפעיל משטר האייתולות באירן כדי לדכא את הפגנות מתנגדי המשטר לאחר הבחירות בקיץ האחרון.

כל הכבוד, אהוד ברק. העמדת את ישראל בשורה אחת עם מדינות נאורות ושוחרות זכויות אדם כמו אירן, סוריה וסין. כל הכבוד לצה"ל.

יום שבת, 19 בדצמבר 2009

הטרור החדש

צו המעצר שהוצא נגד יו"ר "קדימה", ציפי לבני, מדגיש שוב (למי שהיה עוד צורך) את המערכה החדשה המתנהלת נגד ישראל. לא עוד רק טרור אלים (אם כי האויב לא זנח את המאבק האלים, ממש לא), אלא טרור מסוג חדש, טרור משפטי ותקשורתי, שמטרתו אינה עוד ה"כיבוש", או פעולה זו או אחרת של ה"כיבוש", אלא עצם קיומה של מדינה ישראל. המערכה החדשה מתנהלת מתחילת אינתיפאדת הטרור בשנת 2000, ומסלימה בהדרגה. מטרתה היא ליצור דה-לגיטימציה לעצם קיומה של מדינת ישראל, וכך להביא לחיסולה.


המערכה מתנהלת בשתי חזיתות, התקשורתית והמשפטית, והיא מתנהלת בשתי זירות, בארץ ובעולם (בעיקר באירופה). בניגוד למערכת הטרור, שבה יכול היה האויב להשיג, לכל היותר, הישגים נקודתיים ומוגבלים, כאן הוא יכול להשיג הישגים משמעותיים, ואף ניצחונות, טקטיים ואסטרטגיים. ובניגוד למערכת הטרור, שבה פעל האויב פחות או יותר לבדו, כאן נהנה האויב מסיוע זר, לעתים של ישראלים ויהודים, סיוע המקרב אותו להשיג את מטרתו – חיסולה של מדינת ישראל.


בארץ מנוהלת המערכה ע"י ארגוני השמאל הישראליים (ומעט ע"י ארגונים ערביים כמו "עדאללה"). ארגוני השמאל נהנים מסיוע של השמאל העולמי, סיוע בכוח אדם ותמיכה כספית. הם מנהלים בארץ, כאמור, מערכה בשתי חזיתות, תקשורתית ומשפטית.

תקשורתית, אנשי שמאל יוצאים לחולל פרובוקציות כל בסיס שבועי. ההתפרעויות השבועיות שלהם בניעלין ובבילעין הפכו כבר מזמן לפסטיבל אלימות מתוקשר היטב, שבו תוקפים אנשי שמאל וערבים מקומיים חיילי צה"ל ושוטרי מג"ב – ודואגים לצלם אך ורק את תגובתם של המותקפים, ועל ידי כך להפוך את השוטרים והחיילים המותקפים לתוקפים. ארגוני השמאל, במימון אירופאי, מחלקים מצלמות לערבים מקומיים כדי שיצלמו חיילים ומתיישבים. את הסרטים, ערוכים היטב ומנותקים מההקשר שלהם, הם מפיצים לתקשורת, ומשחירים בכך את פניהם של חיילי צה"ל ושל המתיישבים, ובסופו של דבר את פניה של המדינה. אתרי האינטרנט שלהם ממשיכים במסע התעמולה נגד ישראל, והתקשורת, הנשלטת ע"י השמאל, מסייעת להם לא פעם ולא פעמיים.

משפטית, ארגוני השמאל מסתייעים במערכת המשפט הישראלית, הנשלטת ע"י השמאל, על מנת להצר את צעדיו של צה"ל ולכבול את ידיו במערכה להגנת ישראל. כך בעניין "נוהל שכן" (שבא לחסוך חיים משני הצדדים), וכך בעניין גדר ההפרדה. תביעות רבות מוגשות נגד חיילים וקצינים באשמת "פגיעה בפלסטינים", וכך הם מצרים עוד את פעולתו של צה"ל. חזית משפטית אחרת מתנהלת על עצם זהותה של המדינה. ארגוני שמאל משתמשים במערכת המשפט כדי לעקר את זהותה היהודית של מדינת ישראל. כך בעניין "איחוד המשפחות" (שמטרתו להציף את מדינת ישראל בערבים, שיהפכו לאזרחי המדינה, ויערערו את המאזן הדמוגראפי – "זכות שיבה" באישור בג"צ) וכך בעניינים אחרים.


בחו"ל מנוהלת המערכה ע"י ארגוני שמאל וארגונים ערביים, כשגם אלה וגם אלה נהנים מסיועם של אנשי שמאל ישראליים, המשתפים פעולה במערכה לדה-לגיטימציה של ישראל.

תקשורתית, אנשי שמאל עורכים הפגנות גדולות ועצרות הזדהות עם ה"פלסטינים" ה"מסכנים", ומציגים את ישראל כ"רוצחת" וכ"פושעת מלחמה". התקשורת, שנשלטת ברובה ע"י השמאל, משתפת פעולה ברצון ובשמחה, במאמרים אנטי-ישראליים ובכתבות שהן לא יותר ממכתמי שטנה אנטישמיים (כמו הכתבה שהתפרסמה בעיתון השוודי "אפטונבלאדט" ושעסקה בסחר באיברים ע"י חיילי צה"ל). באוניברסיטאות, הנשלטות (בעולם כמו בארץ) ע"י מרצים מהאולטרא-שמאל, מתנהלת מערכה ארסית נגד ישראל, הכוללת קריאות לחרם אקדמי, עצרות נגד ישראל, ופגיעה פיזית בסטודנטים יהודים או פרו-ישראליים.

משפטית, אנשי שמאל וארגונים ערביים מנצלים את מערכת המשפט הליברלית האירופאית, שבכמה מקרים נטלה לעצמה זכויות שיפוט אוניברסאליות, כדי להגיש תביעות נגד בכירים ישראליים, פוליטיקאים ואנשי צבא, באשמת "פשעי מלחמה", שכביכול בוצעו נגד ה"פלסטינאים". כך בספרד, בעניין חיסולו של רב-המרצחים חסן שחאדה, כך בבלגיה, נגד אריק שרון, וכך בלונדון, נגד ציפי לבני, אהוד ברק וגיורא איילנד. את חלק מהתביעות הללו הגישו משפטנים יהודים וישראליים, המסייעים, כאמור, לאויבי המדינה במערכה שהם מנהלים נגדה. מערכה משפטית מקבילה מתנהלת באו"ם, על שלל ארגוניו. שליטתן המספרית של המדינות העוינות לישראל (ולמערב) באו"ם מקנה להן את היכולת להפוך את האו"ם לארגון שכל מטרתו היא מלחמה בישראל. מדינות כמו סודן ולוב יושבות בוועדה לזכויות אדם, ומוקיעות את ישראל באשמת "פשעי מלחמה"... כך נולד דו"ח גולדשטיין, שכל מטרתו הייתה להכפיש את ישראל, להוקיע אותה כ"פושעת מלחמה", תוך התעלמות מוחלטת ממעשיהם של העזתים בשמונה השנים שקדמו למבצע "עופרת יצוקה".


אז איך מתמודדים עם המערכה הזו?

עד היום, ישראל גילתה אוזלת יד משוועת בחזית הטרור החדשה הזו. התמודדות אמיתית עם המערכה החדשה הזו תחייב "החלפת דיסקט" יסודית מצידנו, מכיוון שאין כל אפשרות לנהל מאבק יעיל באויב, מאבק שגם ישיג תוצאות חיוביות, אם איננו מאמינים בצדקתנו. אם אנחנו מקבלים את הנרטיב של האויב, שלפיו אנו כובשים בארצנו (כלומר, בארצו), הרי שלא נוכל שום סוג של מאבק נגד הטרור החדש. אם ננהל את המערכה תוך התנצלות והצטדקות, אף אחד לא יתייחס אלינו.


אז מה עלינו לעשות?

ראשית, בארץ.

יש לאסור בחוק על קבלת סיוע ממשלות זרות לארגוני שמאל. יש להוציא אל מחוץ לחוק כל ארגון שמאל שקיבל סיוע כזה, או שפועל נגד המדינה. יש למנוע את כניסתם לארץ של "מתנדבים" זרים, הבאים לסייע לארגוני השמאל הישראליים במאבקם נגד המדינה, ולגרש מכאן (על חשבונם) את אנשי השמאל הזרים הנמצאים בארץ.

מעבר לכך, יש להפסיק את המימון הממשלתי לכל אוניברסיטה שמעסיקה מרצים המתבטאים והפועלים נגד המדינה, להסיר את ההכרה בתארים שהיא מעניקה ולהפסיק לשלוח אנשים מטעמה (עתודאים, אנשי קבע, עובדי ציבור וכ"ו) ללמוד בה.

וכמובן, יש להפסיק את המימון הציבורי לכל מיני יצירות "אומנות" (סרטים, תערוכות,מיצגים וכ"ו) המציגים את ישראל באור שלילי, ולמנוע כל פרס, סיוע או הכרה בכל "אמן" הפועל נגד המדינה.


שנית, בחו"ל:

אסור להתמודד ברמה שווה עם ארגוני האויב. התמודדות כזו תהפוך אותם לשווים לנו, לבעלי מעמד זהה, ומזה עלינו להימנע.

יש להקים משרד הסברה מתוקצב היטב, שיפעל בערוצי התקשורת בחו"ל, יציג את עמדתה של ישראל ויחשוף את פשעיהם של אויביה. אין לבחול בשום אמצעי כדי להשיג מטרה זו, בדיוק כפי שהצד השני לא בוחל באמצעים (הדבר היחידי שצוותי הסברה אלו לא יעשו זה לשקר. האמת, רבותי, היא לצידנו).

יש להבהיר, בערוצים הדיפלומטיים, לכל מדינה ומדינה, כי אם חלילה ייעצר בתחומה ישראלי באשמת "פשעי מלחמה", ולא משנה כלל אם מדובר בקצין בכיר, בפוליטיקאי בכיר, או בקצין זוטר או חייל, יהיו לדבר השלכות חמורות לאותה מדינה ולאינטרסים שלה (וכמובן, יש להיות מוכנים לגבות איום זה במעשים). יש להבהיר לכל המדינות כי עליהן לפעול, ובמהירות, כדי לסגור את הפרצה המשפטית הזו.

ומעל לכל, עלינו לפעול נגד אלה הפועלים נגדנו. עלינו להבין כי זהו טרור מסוג חדש, אך שאינו שונה מהותית מהטרור מהסוג הישן.

בשנות השבעים, לאחר רצח הספורטאים במינכן, יצאה ישראל למבצע נקם וחיסלה את תשתית הטרור הערבית באירופה. הגיע הזמן לצאת למבצע נוסף, ולפעול כך נגד ארגוני הטרור החדשים. מי שיצא נגד מדינת ישראל, מי שיפעל נגדה, מי שיפעל למען דה-לגיטימציה ולמען שלילת עצם קיומה, צריך להבין שישראל רואה בו טרוריסט (ולא משנה כלל אם הוא ערבי או אירופאי, מוסלמי או נוצרי או יהודי), וגורלו יהיה בהתאם.


אם עוד לא הבנתם,רבותי, אנחנו נמצאים במערכה על קיומנו. את המערכה הזו לא ננצח בנחמדות וב"מוסריות". את המערכה הזו ננצח בכוח בלתי מתפשר. ככל שנקדים לפעול כן נצטרך להפעיל פחות כוח. אם נתמהמה, נצטרך לעשות דברים שעדיף שלא ייעשו – אך במערכה על קיומנו, כל אמצעי כשר.

יום ראשון, 13 בדצמבר 2009

פרשת המסגד

ביום שישי, 11.12.09, הוצת מסגד בכפר יאסוף שבשומרון. מיד מלאה הארץ זעקה, ואנשי שמאל זעקו בזעם קדוש כי מדובר ב"פיגוע דתי" ו"ניסיון להצית אש". אנשי ימין, מכל גווני הימין, נדרשו מיד לגנות ולהוקיע את המציתים – שאיש אינו יודע, נכון לרגע כתיבת שורות אלו, את זהותם. הרי ברור שמדובר ב"מתנחלים", שהם תמיד אשמים עד שיוכח אחרת (וגם אחרי, אל תבלבלו את השמאל עם העובדות).


את התגובה הממצה והראויה ביותר לאירוע נתן דווקא ח"כ מיכאל בן ארי (האיחוד הלאומי): "הדמעות שלי נגמרו כאשר החברים שלי נרצחו בידי האויב הערבי. את הגינויים שלי סיימתי כאשר בתי הכנסת נשרפו בגוש קטיף".

זו התגובה הראויה למעשה, תגובה שכל איש ימין הגון היה צריך למסור כאשר התבקשה תגובתו.


בתי כנסת לא מעטים נשרפו וחוללו בארץ ישראל בידי ערביי הארץ. בתי הכנסת של גוש קטיף הועלו באש ונהרסו, ואיש לא זעק. אף אחד מאלו הזועקים עתה לא הוציא הגה מפיו כאשר נשרף וחולל בית הכנסת בקבר יוסף בשכם. כשהוצת בית כנסת בלוד אף אחד לא הגדיר את זה "פיגוע דתי" ואיש לא חשש ממהומות בעקבות האירוע.

בתי כנסת הם יעד מקובל וראוי בעיני האויב, בארץ ובחו"ל. בתי כנסת הותקפו לא פעם ולא פעמיים, ואיש לא זעק ואיש לא מחה. אף אחד מהצבועים הזועקים עתה אל השמים לא ימחה אם מחר יחולל בית כנסת, כפי שלא מחה במקרים הרבים שבהם חוללו בית כנסת.

אם בתי הכנסת שלנו הם מטרות לגיטימיות בעיני האויב, אין כל סיבה שמסגדים ייהנו מאיזושהי חסינות.

עדיף היה אילו כל בתי התפילה, של כל הדתות, היו מחוץ למשחק, היו מוגדרים כניטראליים, שאיש לא פוגע בהם, ואף צד לא משתמש בהם למטרות צבאיות. אך מכיוון שזה אינו המצב, אין כל סיבה לקונן מרה על פגיעה במסגד. שוב, כפי שאמר ח"כ בן ארי, "מי שמבקש למחוק את העם היהודי, שלא יצפה שנזדהה עם סמליו ועם מוקדי ההסתה שלו".

ציד המכשפות 2009

הרב מלמד, ראש ישיבת ההסדר הר ברכה, נדרש לחזור בו מדבריו, שלפיהם הביע,לכאורה, תמיכה בסרבנות. אם לא יחזור בו, מאיים שר הביטחון להפסיק את ההסדר עם הישיבה שבראשה הוא עומד.

במקביל התבשרנו בסוף השבוע כי מרצה בכיר באוניברסיטת חיפה, ד"ר דוד בוקעי, נדרש לחתום על התחייבות שלא לחזור על התבטאויותיו הקודמות נגד ערבים (שבגינן נחקר במשטרה – כן, כן, אתם קוראים נכון – והתיק נגדו נסגר, כי אפילו המשטרה לא הצליחה למצוא אפילו שמץ של עבירה על איזשהו חוק...), ואם יחזור עליהן, יועמד לדין. את הדרישה הזו העמיד שי ניצן, המשנה לפרקליט המדינה, המנהל, כפי שהתפרסם במעריב, מסע צלב אישי נגד הימין ונגד המתיישבים.


המקארתיזם חי וקיים בישראל 2009, בגרסה חדשה ומתועבת.

אנשי שמאל מתבטאים בגנות השירות בצה"ל ובעד סרבנות לא מהיום ולא מאתמול. ארגוני שמאל הקוראים לסרבנות, בגלוי ובמוצהר, קיימים לא מהיום ולא מאתמול. אף אחד מאותם אנשי שמאל לא נקרא לחקירה, ובוודאי שלא הועמד לדין. מרצים באוניברסיטאות מטיפים גם הם לסרבנות, ודווח על מקרים שבהם סייעו לסרבנים ופגעו בזכויותיהם של סטודנטים שהתייצבו לשירות כחוק. אותם מרצים, ומרצים אחרים, פועלים בגלוי ובמוצהר נגד המדינה, בארץ ובחו"ל.

אף אחד מאותם מרצים לא נדרש לחתום על התחייבות שלא להתבטא כך. אף אחד מהמרצים הללו לא זומן לחקירה בעקבות ההתבטאויות שלהם. אף קריאה לסרבנות לא נחקרה. המדינה מעולם לא שקלה לסיים את ההסדר שלה עם האוניברסיטאות שמרצים מתוכן מעודדים סרבנות ופועלים נגד המדינה (להזכירכם, המדינה מממנת את האוניברסיטאות, מכירה בתארים שלהן, ושולחת את עובדי המדינה, כמו גם חיילים בשירות סדיר וקבע ועתודאים, ללמוד בהן). ארגוני שמאל המטיפים בגלוי לסרבנות לא נסגרו, וראשיהם לא הועמדו לדין (ההיפך הגמור, ארגון "פרופיל חדש" זכה לטיהור מידיו של לא אחר מאשר שי ניצן...).


רדיפת הימין אינה חדשה, ולא נולדה עתה, עם פרשת ה"סרבנות". היא נולדה עם קום המדינה, כשאנשי ימין הודרו וסולקו מכל עמדת כוח, ע"י מאנשי שלטון מפא"י. וכך זה נמשך, עד ימינו, בגלגולים שונים.

אנשי שמאל נהנים מזכויות, מהטבות ומהקלות שמעולם לא עמדו לרשותם של אנשי ימין. אנשי שמאל, המטפים לסרבנות ופועלים נגד המדינה, מסתתרים מאחורי הגנת ה"חופש האקדמי", וכל מי שיעיז לדרוש מהם לחדול ממעשיהם הבלתי חוקיים ייאלץ לעמוד בפני התקפה מתואמת של גורמי שמאל באשמת פגיעה ב"חופש האקדמי". אותו חופש אקדמי, כמה מוזר, לא עומד לזכותו של הרב מלמד, או לזכותו של ד"ר דוד בוקעי. ארגוני שמאל קוראים לסרבנות, בגלוי ובמוצהר, ומסתתרים מאחורי הגנת "חופש הביטוי", בשעה שאותה הגנה לא עומדת לזכותו של "המטה להגנת העם והארץ", שתמך בחיילי "כפיר" שנרדפו בעקבות המחאה שלהם נגד פקודות בלתי חוקיות.

כך לא נראית מדינה דמוקרטית. מדינה שבה מתקיימת אכיפת חוק סלקטיבית, לפי מפתח פוליטי ולפי מפתח אתני (גזעני) אינה דמוקרטית. מדינה הרודפת מחנה פוליטי מסוים אינה דמוקרטית. מדינה המטילה הגבלות על חופש הביטוי על מחנה מסוים, בעוד שמחנה אחר פטור מכל מגבלה, אינה דמוקרטית.

ישראל, רבותי, אינה דמוקרטית, גם אם היא מתיימרת להיות כזו.

יום רביעי, 9 בדצמבר 2009

השמאל והדמוקרטיה

היום (9.12.09) עברה בכנסת, ברוב גדול (68 תומכים מול 22 מתנגדים), הצעת החוק הקובעת שכל וויתור על שטח בריבונות ישראל (והכוונה כאן היא לגולן) תחייב הן רוב מיוחס בכנסת והן משאל עם. ומי מתנגד להצעה, שאין דמוקרטית ממנה? כמובן, השמאל.

השמאל מפחד מדמוקרטיה. כן, אנשי השמאל שהתנגדו להצעת החוק עטפו את התנגדותם בכל מיני מילים גדולות על דמוקרטיה וממשל, על שלטון ומשילות, אבל את סלידתם ממשאל העם, שהוא הדמוקרטיה בהתגלמותה, הם לא יכלו להסתיר.

משאל עם, בסוגיות הרות גורל (וגם בסוגיות הרבה פחות חשובות) , נהוג במדינות דמוקרטיות רבות (ראו גם בוויקיפדיה). רק לאחרונה ראינו דמוקרטיה פרלמנטארית עורכת משאל עם (שוויץ, בנושא המסגדים). בארה"ב, עקרון משאל העם עמוק ומושרש, ומשאלים נערכים בצמוד לבחירות. אבל אלה הן דוגמאות למדינות דמוקרטיות...

השמאל מתנגד לכל הצעה למשאל עם. כך היה גם ערב גירוש גוש קטיף, כשעלתה הצעה לקיים משאל עם על הגירוש. משאל כזה, לו היה נערך, היה מצמצם דראסטית את הקרע שנוצר בעם באותו קיץ ארור. אבל השמאל בדרכו – משאל עם על הגירוש הוצג כאקט אנטי-דמוקרטי(!). כעת, לאור האפשרות לחידוש המו"מ עם סוריה, מרגיש השמאל שמשאת ליבו - לא מאחז פה ומאחז שם, אלא גירוש אמיתי, כמו בקיץ 2005, ומסירת חבל ארץ גדול לאויב - הולכת ומתקרבת. והשמאל לא ייתן לשום דבר להרחיק אותו מחלומו הרטוב.


זה המקום לדון ביחסו של השמאל לדמוקרטיה.

השמאל מציג את עצמו כנאור ודמוקרטי, ליברלי וסובלני. זו התדמית שהשמאל מטפח לו, בארץ ובעולם, זה שנים רבות. וכמובן, כל מי שמתנגד לשמאל הוא חשוך, פרימיטיבי, נחשל – או, היהלום שבכתר, פאשיסט!

אך כל מי שעיניו בראשו הבין כבר מזמן שאין דבר הרחוק מן האמת. השמאל לא רק שאינו דמוקרטי, הוא הציבור האנטי-דמוקרטי, החשוך והפאשיסטי ביותר. השמאל לא סובל את הדעה האחרת ולא מקבל את זכותה להתקיים לצידו.

זהו יחסו של השמאל לדמוקרטיה. כן, השמאל מקבל את הדמוקרטיה ותומך בה – כל עוד היא משרתת את מטרותיו. כשהיא מכזיבה אותו, כשה"אספסוף" מצליח לנצח בבחירות, אז העקרונות הדמוקרטיים נזנחים לאנחות, והשמאל דורש ליישם את דרכו, ואל תבלבלו אותו עם זוטות כמו "דמוקרטיה" ו"בחירות". השמאל בארץ (ובעולם) דואג להתבצר בעמדות כוח בלתי-נבחרות, שמהן אי אפשר לסלק אותו באמצעות פתק בקלפי. בארץ החל התהליך לאחר המהפך של 1977, כשהשמאל הבין שלא לעד חוסן, וניתן לסלקו מן השלטון בהכרעה דמוקרטית. מחמשת מוקדי הכוח של המדינה (פרלמנט, תקשורת, בתי המשפט, פרקליטות, משטרה) השמאל שולט בשלושה (תקשורת, מערכת המשפט, הפרקליטות). שלושתם בלתי-נבחרים, ובעלי כוח רב. המוקד החלש מבין החמישה, הפרלמנט, יכול לעבור מצד אל צד, אך השמאל וויתר זה מכבר על שליטה אמיתית בו, ו"הפקיר" אותו לחסדי ה"אספסוף". אם השמאל מצליח לנצח בבחירות – מה טוב; אם לא – לא נורא, הכוח נשאר בידיו.

ולכן, ההכרעות הדמוקרטיות הן על תנאי. כשהן לפי רוחו של השמאל הן קדושות ובלתי ניתנות לשינוי או להפרה. כשהן לא על פי רוחו הן זמניות ולא ממש רלוונטיות.

ולכן, ישראל אינה מדינה דמוקרטית, בשום מובן של המילה. השמאל שולט בארץ שלטון דיקטטורי עריץ, ולא ניתן לסלקו ממוקדי הכוח בבחירות. להזכירכם, גם בבריה"מ הקומוניסטית היו בחירות, וגם פה קרוב, בסוריה, במצרים ובירדן יש בחירות, בחירות של השפיעו כהוא זה על הריבון ועל צורת המשטר.

מועצת יש"ע יכולה להפגין כמה שהיא רוצה. גם אם תמלא את כיכר מלכי ישראל, כפי שעשתה ערב גירוש גוש קטיף, לא ישפיעו ההפגנות הללו על השלטון בארץ. באמצעים דמוקרטיים לא ניתן להפיל שלטון לא-דמוקרטי.

יום שישי, 27 בנובמבר 2009

"פליטת הפה" של לימור לבנת

אמש (יום ה', 26.11.09) אמרה השרה לימור לבנת שממשל חוסיין הוא "ממשל נוראי", ועוררה סערה.

ההתקפות עליה היו צפויות – מצד אחד, ראש הממשלה, שאינו מסוגל לעמוד אל מול הממשל השלומיסטי בוושינגטון, ונכנע לכל גחמותיו, מתנער מדבריה של השרה ומכריז (כאילו מישהו מאמין לכך, כולל הוא עצמו) ש"היחסים עם ארה"ב טובים". מצד שני, "קדימה" שוב מהלכת עלינו אימים, וטוענת ש"הפה הגדול של לבנת יסבך אותנו".

אז מה בסך הכול אמרה לבנת? את האמת. וכפי שאנחנו כבר יודעים, אין דבר המלחיץ את השמאלן המצוי מאשר האמת.

הממשל השלומיסטי הנוכחי בוושינגטון הוא הממשל הגרוע ביותר מבחינתה של ישראל (ומבחינתה של ארה"ב, אבל זה כבר עניין אמריקאי פנימי). יותר מכך, ממשל חוסיין הוא ממשל עוין, בגלוי ובמוצהר.

מהמקומות שמהם באו הנשיא השחור ועוזריו ניתן ללמוד על עוינותם העמוקה לישראל.

חוסיין אובאמה בא מהאולטרא-שמאל האמריקאי. כך הוא הצהיר על עצמו. במשך 20 שנה הוא פקד את כנסייתו של הכומר ג'רמייה רייט, שהטמיע בו שנאה עמוקה למערב הלבן (ובכלל זה לישראל). עוזרו הקרוב, רם עמנואל, ראש סגל הבית הלבן, בא מאותה סביבה פוליטית, מחוגי "שלום עכשיו" בארץ. שגרירת ארה"ב לאו"ם, סוזן רייס, קראה בעבר, אחרי מבצע "חומת מגן", לתקוף את ישראל כדי להגן על ה"פלסטינאים". בדיונים האחרונים באו"ם, בנושא דו"ח גולדשטיין, היא הפגינה אנמיות וחוסר רצון בטיפול בעניין (בניגוד מוחלט לקודמהּ, השגריר בולטון), כאילו היא פועלת בעניינה של ישראל בניגוד ל"מצפונה". ג'ורג' מיטשל, שליחו של הנשיא לאזור, התבטא בעבר נגד ישראל, ועתה הוא מקדם מדיניות אנטי-ישראלית בוטה וגלויה.

אז כן, רבותי, ממשל חוסיין הוא ממשל נוראי, ממשל עוין לישראל, ששום מחווה, למעט התקפלות מוחלטת (שמשמעותה היעלמותה של המדינה היהודית) לא תרצה אותו. ולימור לבנת בסך הכול אמרה את מה שהיא חושבת, אמרה את האמת.

אבל, כידוע, בקהילה היהודית הנקראת "מדינת ישראל", אסור להרגיז את הפריץ...

יום רביעי, 18 בנובמבר 2009

על סרבנות ועל צביעות

סערה גדולה עוררו השבוע כמה חיילים מגדוד נחשון שהניפו שלט ובו נכתב "נחשון גם לא מגרשים".

כל הארץ רוגשת וסוערת, כבר מדובר על "סרבנות" ועל "מרד", ושוב מתחדשת המתקפה נגד הציונות הדתית. השמאל קופץ כנשוך נחש, כאילו זה עתה המציאו את הסרבנות ואת הפוליטיזציה של צה"ל.


מי שחתום על הפוליטיזציה של צה"ל ועל סרבנות והשתמטות זה השמאל.

זה החל עוד בימיה הראשונים של המדינה, שאז קציני צה"ל קודמו על פי השתייכותם הפוליטית.

זה נמשך במכתב השמיניסטים בימי מלחמת ההתשה, דרך הסרבנות בימי מלחמת לבנון הראשונה, באינתיפאדה הראשונה, הסירוב לשרת ב"שטחים", הסירוב לשרת באינתיפאדה השנייה, ומגיע לשיאו בתקופה האחרונה, בהשתמטות מאורגנת משירות, בסרבנות לשירות, ובחתרנות של אותם סרבנים ומשתמטים נגד המדינה (עוד על סרבנות השמאל בוויקיפדיה).

וזה לא נשאר מחוץ לצבא – הצבא, מאז 1993, נגוע בפוליטיקה בצורה בוטה. קציני צה"ל, חנוטים בחליפות, השתתפו במו"מ המדיני עם ה"פלסטינים" (ומשם המשיכו, רובם ככולם, אל מפלגות השמאל).

רק בשבועות האחרונים זכינו לטעימה נוספת של פוליטיזציה בוטה במדים – נאומו של האלוף גדי שמני במהלך טקס חילופי מפקדים בפיקוד המרכז, שבו השתלח בצורה בוטה במתיישבי איו"ש. כנראה שהאלוף הנכבד שכח מיהו האויב האמיתי, שמולו הוא אמור להילחם.


ומה שמותר לאלוף מותר גם לאחרון הטוראים.

ראשונים היו חיילי גדוד "שמשון" של חטיבת "כפיר", שהניפו שלט מחאה במהלך טקס ההשבעה בכותל. הארץ סערה וגעשה, והחיילים נשפטו, נשלחו לכלא הצבאי והודחו מהחטיבה. החרו-החזיקו אחריהם חבריהם לנשק, מגדוד "נחשון", שהביעו את מחאתם בצורה דומה.

וכל הארץ סוערת ורוגשת, כאילו מדובר לפחות במרד, אם לא בניסיון הפיכה.

צה"ל כבר ראה מרידות חמורות פי כמה מהשלטים שהניפו החיילים הערכיים של חטיבת "כפיר". חיילים הרבה פחות ערכיים, מחטיבות אחרות ("גולני", למשל), נטשו מוצבים ובסיסים וערקו במספרים גדולים בגלל בעיות נכבדות, כמו היחס של "צעירים" לחיילים ותיקים... הארץ לא סערה, ואף אחד לא דיבר על מרד או על סרבנות.

ואם כבר סרבנות, הרי סרבנות מימין היא עד כה תיאורטית. סרבנות השמאל, לשם השוואה היא עובדה חיה, בת כ-4 עשורים (מאז ימי מלחמת ההתשה). בשנים האחרונות פועלים מספר ארגוני שמאל, בגלוי ובמוצהר, ומעודדים בני נוער לא להתגייס מחד, ומעודדים חיילים להשתמט משירות או לסרב מאידך. ארגונים אלה אף זכו לאישורו של שי ניצן, המשנה לפרקליט המדינה, שלא מצא שום ראיות לעבירה במעשיהם (אבל יודע למצות את החוק עם מי שמעז למחות נגד מעשיו...).

כאמור, תופעת הסרבנות וההשתמטות משמאל קיימת לא מהיום ולא מאתמול. היא איננה תיאורטית והיא איננה מתנהלת במחשכים, במחתרת, אלא בגלוי ובמוצהר. אף אחד לא מדבר על "מרד" או על "סכנה לצה"ל". אף אחד מהקוראים לסרבנות ולהשתמטות לא נעצר ולא נחקר. סרבני ומשתמטי השמאל זוכים ליחס חיובי ואוהד בתקשורת, ומוצגים כ"מצפוניים" וכ"נאורים".

השוו זאת ליחס שמקבלת המחאה של חיילי "כפיר" (שוב, יש להדגיש – מחאה ולא סרבנות), שמתוארת בהיסטריה כאיום קיומי על המדינה.


חיילי חטיבת "כפיר" באים להזהיר, לשים תמרור אזהרה גדול בדרכה של הממשלה, לנסות לגרום לה לעצור, לשקול את דרכיה, ולהפסיק להשתמש בצבא למטרות פוליטית פנים-מפלגתיות של שר הביטחון מחד, ולביצוע פקודות בלתי חוקיות בעליל מאידך. צה"ל הוא צבא העם, ותפקידו להגן על המדינה (להזכירכם, ראשי התיבות צה"ל משמעותן: "צבא הגנה לישראל", לא צבא פינוי או צבא למלחמה ב"מתנחלים"). תפקידו של הצבא הוא להגן על המדינה, לא להילחם באזרחיה.

הממשלה (לצערנו, דווקא ממשלה זו, שנבחרה בקולות המחנה הלאומי) עולה על מסלול מסוכן. העימות המיותר עם הציונות הדתית ועם ישיבות ההסדר מזכיר את הימים הקשים של שלטון רבין-פרס, 1992-1996. גם כאן מתחילה מגמה של פסילת ציבור שלם ודחיקתו לפינה.

פגיעה בישיבות ההסדר לא תביא לעלייה במוטיבציה לשרת מחד, ולא תמנע את תופעת ה"סרבנות" מאידך. חלק מהחיילים פשוט יעברו לישיבות אחרות, וחלק אחר פשוט יצהירו "תורתם אומנותם", ולא יתגייסו כלל. כך כולם יפסידו, ונראה שזה מה שרוצה הממשלה (לבטח, זה מה שרוצה התקשורת).

כדאי מאוד, לטובת כולנו, שקברניטי המדינה יתעשתו ויוציאו את צה"ל מהמשחק הפוליטי.

אבל עד אז, אם כבר יש פוליטיקה בצה"ל, אז מוטב שתהיה זו פוליטיקה משני הצדדים. לא ייתכן שמה שמותר לצד אחד יהיה אסור לצד השני.

יום שלישי, 17 בנובמבר 2009

המדרון החלקלק

ישראל הולכת ומאבדת את הריבונות שלה, ועושה זאת מרצונה החופשי.

היום (17.11.09) דורשת ארה"ב להפסיק את הבניה בירושלים – להזכירכם, בתוך "הקו הירוק".

מי שהיה מוכן לקבל הגבלות על הבנייה באיו"ש אתמול, קיבל הגבלות על הבניה בירושלים היום, ומחר – בתל אביב, בחיפה, בבאר שבע.

זהו המדרון החלקלק, שבסופו אובדן הריבונות וסופה של המדינה היהודית היחידה שיש לנו.

זוהי ארה"ב, שעוד יש מי שמתעקש לטעון שהיא "ידידה" ו"רוצה בטובתנו".

וזוהי ממשלת ה"ימין", שעשתה את מה שאף ממשלה לפניה, ימין או שמאל, לא העזה לעשות.


הממשל בארה"ב חלש. אין לארה"ב כוח אמיתי להפעיל עלינו, בשעה שהיא מסובכת עד צוואר במשבר כלכלי מבית (שרחוק מסיומו) ובמשברים גדולים הרבה יותר מסביב לעולם. בשעה זו, ממשלה לאומית הייתה ניצבת בכוח, בגאווה, מול ממשל חוסיין ומבהירה לו את גבולות הכוח ואת הקו האדום, שאותו אין לעבור בשום מקרה ובשום מצב.

ובמקום זאת, ראש הממשלה הנבחר ממשיך את המדיניות של קודמו, ולוקח אותה למקומות שאף ראש ממשלה לפניו לא העז להגיע – ובניגוד להחלטת הבוחרים, לפני פחות משנה. לצערנו, דווקא ממשלת ה"ימין" של נתניהו הכפיפה את האינטרסים של ישראל לשיקולה של ארה"ב, הפכה את ישראל רשמית למדינת חסות של המעצמה השוקעת מעבר לאוקיינוס, עד כדי כך שהשליח של הנשיא חוסיין, ג'ורג' מיטשל, מנהל משרד מעקב בירושלים, ואנשיו הם אלה ש"עלו" על "חריגות הבנייה" בגילה והתריעו על כך בפני אדוניהם בוושינגטון.

ממשלה לאומית הייתה מונעת מלכתחילה את פתיחתו של משרד כזה. ממשלה לאומית הייתה סוגרת אותו עתה באופן מיידי, ומכריזה על מיטשל ועל צוותו כעל "פרסונה נון-גרטה", ומסלקת אותם מהארץ בתוך שעות ספורות.

אבל הממשלה הזו לא עושה דבר כדי למנוע את הפגיעה הזוחלת בריבונות הישראלית. זה התחיל מההגבלות על הבנייה באיו"ש (ששם כבר קיימת הקפאה מוחלטת של בנייה), שאותן החילה הממשלה מרצונה, וההמשך הטבעי של מדיניות זו היא הדרישה חסרת התקדים – והחצופה – להגבלות בנייה בירושלים. באם דרישה זו לא תענה בסילוקם של אנשיו של מיטשל מהארץ לאלתר (גם אם כרגע הבנייה בירושלים נמשכת כסדרהּ), השלב הבא יהיה הגבלות על הבנייה בגליל, בנגב ובכל מקום אחר שידרשו הערבים, שלמרותם נשמע הנשיא חוסיין.

זו הדרך הסלולה לאובדנה של מדינת ישראל. חבל שדווקא ממשלה שנבחרה בקולות המחנה הלאומי העלתה את ישראל על הדרך הזו.

יום שני, 2 בנובמבר 2009

פסטי-רבין – הדור הבא

חגיגות פסטי-רבין השנה היו קצת עלובות – אחרי הכול, כיצד אפשר לקדש את מורשתו של רבין, לאחר שזו הוכחה והוקעה, קבל עם ועולם, כשקרית וכמסוכנת?

כל מה שנותר לשמאל העלוב זו הפרובוקציה המגוחכת של "שלום עכשיו" (מדוע אינם חושפים את פרצופם האמיתי של ה"פרטנרים" שלנו? ששש... אל תהרסו להם את האשליה...), ונאום ההסתה של נכדו של רבין, שכינה את מתנגדיו של סבו "נאצים", ואף אחד לא העיז למחות (תארו לכם איש ימין מכנה את יריביו משמאל "נאצים"...).

אבל את הדובדבן שבקצפת הם שמרו לשיא. ידיעות על מעצרו של תושב "התנחלות" מסוימת נפוצו בחודש האחרון, וקשרו אותו למעשים מסוימים. מגזרים מסוימים כבר החלו בחגיגות, והיו מי שנערכו ליום שאחרי, כדי למנף את המעצר לטובתם.

פרסום הידיעה תוכנן ליום שאחרי הכינוס הפוליטי הגדול בכיכר מלכי ישראל,שתוכנן למוצאי שבת האחרונה, בשיאו של שבוע ההסתה, לאחר שהתקשורת הכינה טוב-טוב את הציבור. אבל מה לעשות, ומזג האוויר לא פועל לפי השעון של השמאל (הנה עוד משהו שלא מציית להוראות של השמאל, כמו המציאות...). העצרת נדחתה בשבוע (לשמחתם, כך מסתבר, של מארגניה), והפרסום יצא לדרך, מעניק דלק לעוד שבוע של פסטיבל, לעוד שבוע של הסתה, לעוד שבוע של פסטי-רבין (אמור מעתה, "פסטי-טייטל")


אבל אם בודקים אחת-לאחת את ההאשמות נגד יעקב טייטל, קצת קשה להתרשם מהן:

  1. פגיעה בערבים – כשערבי פוגע כך ביהודי, זה נקרא, בלשון המכובסת הנהוגה במקומותינו, "פיגוע נקמה", והדבר מתקבל בהבנה ע"י כל המצקצקים עתה בלשונם. מה ההבדל?
  2. הפעלת מטענים – יעקב טייטל, כך לפי החשד, הניח מטענים כדי לפגוע בשוטרים. חלק מהמקרים הללו אפשר להכניס תחת "פיגועי נקמה" (ר' סעיף 1) וחלק תחת ההגדרה "גרילה". טרור זה לא.
  3. הפגיעה במשפחת אורטיז – האשמה החמורה ביותר המיוחסת לטייטל. מדובר בניסיון לרצח. אם תוכח אשמתו בנושא, על זה הוא צריך לשלם.
  4. ה"פגיעה" בפרופ' שטרנהל – ראשית, קשה להתייחס לשריטה שספג שטרנהל ברצינות. שנית, בשביל אדם שקרא במפורש לרצח יהודים, הוא די רגיש לפגיעה בו... במקום לקבל את פרס ישראל הוא היה צריך לעמוד לדין על הסתה לרצח. מי שקורא לרצח יהודים צריך לקחת בחשבון שדבריו לא יעברו בשתיקה.


סך הכל, הרבה פחות מהחגיגה של התקשורת סביב הנושא – מה עוד שכל מה שיש לחוקרים זו הודאתו של טייטל... מצד שני, כשמדובר ביהודים, העובדות לא ממש רלוונטיות. רק היזכרו בימי החושך של שלטון רבין-פרס והרדיפה השיטתית אחרי אנשי ימין. לא אחד ולא שניים נשלחו אז למאסר ללא כל עובדות מרשיעות.

עם זאת, הפרס הגדול נמנע מהם. למרות שהודה בכך, המשטרה אינה רואה בטייטל חשוד באירוע ב"בר-נוער" בתל אביב. החגיגה השקטה בקהילה ה"קדושה", שהחלה עם התפשטות השמועות, נגנזה. המסמך שהפיץ כוהן ההומואים הגדול, גל אוחובסקי, על ניצול המעצר למינוף הרצח לטובת הקהילה, נגנז.


הפרסום, כאמור, מספק דלק לעוד שבוע של הסתה, עד למועד החדש של הכנס הפוליטי בכיכר. עוד שבוע של הסתה, של הכתמת מגזר שלם במעשיו של אדם בודד, שאפילו המשטרה חוזרת ומדגישה שפעל לבד, לא שיתף אדם במעשיו ובתוכניותיו, ובשום אופן לא פעל בהדרכתו, חסותו או שליחותו של רב זה או אחר מ"רבני הימין".

אבל אל תבלבלו את השמאל עם העובדות, ואל תצפו ממנו ליושר. אם מדובר ב"מתנחל" הרי שכולם אשמים. האם כל תושבי בצרה אשמים במעשהו של אסף גולדרינג? האם כל השמאלנים אשמים במעשהו המזוויע? מדוע מעשיו אינם מכתימים קהילה שלמה, אבל מעשיו של טייטל כן?

היום (2.11.09) נחשפה זהותו של הרוצח שטבח 3 דורות של משפחה אחת. הרוצח הוא תושב ראשון לציון – האם כל תושבי ראשון אשמים במה שקרה בדירה ההיא, ברחוב נורדאו? הרוצח הוא עולה מחבר העמים – האם כל העולים מחבר העמים אשמים ברצח?

כמובן שלא. מעשיו של גולדרינג לא מכתימים את כל תושבי בצרה, מעשהו של אלי פימשטיין לא מכתים את כל הירושלמים, מעלליו של דודו טופז לא מכתימים את כל מנחי הטלוויזיה ומעשיו של יעקב טייטל לא מכתימים את כל המתיישבים, אפילו לא את תושבי שבות רחל.

השמאל צריך את ההכתמה הקולקטיבית הזאת. זהו חלק בלתי נפרד ממסע הדה-לגיטימציה, שלא החל היום ולא אתמול, נגד יריביו. ע"י הכתמתם במעשיו של אדם בודד (כמו אז, לפני 14 שנה) נוצרת דה-לגיטימציה, שמאפשרת שלילת זכויות. כך זה היה לפני 14 שנה, וכך זה שוב היום.

כך פועל השמאל ה"נאור" וה"ליברלי".

שימו לב לטרמינולוגיה. מאז מעצרו, מכונה טייטל, בהנאה בלתי מוסתרת, כ"מחבל היהודי". כינוי דומה הוצמד לעדן נתן-זאדה הי"ד. מישהו זוכר מתי הוצמד הכינוי מחבל לערבי? בצד הערבי כבר אין מחבלים. שם יש רק "חמושים", ובמקרה החמור יש "פעילי טרור". רק יהודים הם "מחבלים".

שלא תטעו, גם זה חלק ממערכת הדה-לגיטימציה של השמאל למתיישבים מחד, ומאמציהם להעלים ולהלבין את הטרור הערבי מאידך.


ומה בימין? מבוכה, בלבול, מגננה. מדוע?

מדוע הימין נכנס למגננה מבוהלת כל פעם שמועלה איזשהו חשד שכזה? מיד מנהיגי הימין יורדים למקלטים, ומשחררים מטח של התנצלויות ושל הצטדקויות. "מגנים את הפשע", "הוא לא משלנו", "אנחנו לא כאלה". כל ההתנצלויות וההצטדקויות הללו רק מציירות את הימין כאשם קולקטיבי. מי שמתגונן, מי שמנצל, מי שמצטדק, כנראה שיש לו על מה. לא זכור לי שהשמאל נכנס למגננה בעקבות פרשת טלי פחימה, בעקבות פרשת השמיניסטים הסרבנים, או בעקבות מה שעולל אסף גולדרינג. אף אחד לא דרש ממנהיגי השמאל לתת הסברים, להתנצל או להצטדק בעקבות אירועים אלה ואחרים. השמאל לא נכנס למגננה, ולא ירד למקלטים עד יעבור זעם.

הגיע הזמן שהימין יתחיל להתנהג בהתאם. די להתנצל, די להצטדק – אין לנו על מה!

הגיע הזמן שהימין יתחיל לגלות בגרות, יגלה עמוד שדרה, יעמוד בכבוד אל מול המערכה הנבזית של השמאל ויהדוף אותה. לא קשה להתמודד איתה (אם כי לא נעים) – רבותי, הצדק, האמת והמוסר לצידנו, אז ממה אנחנו מפחדים?

יום שני, 26 באוקטובר 2009

Great minds think alike

קרוליין גליק, עורכת אתר "לאטמה" ועורכת בכירה ב"ג'רוזלם פוסט", כותבת בבלוג העורך על המאבק של משטר חוסיין ב"פוקס ניוז", ועל הצורך ב"פוקס ניוז" ישראלי.
מומלץ.

יום שבת, 24 באוקטובר 2009

זה הזמן לפוקס ניוז

עתה, משהוחלט על מכרז חדש לשידורי ערוץ 10, אנו עומדים על סיפה של הזדמנות נדירה, לחולל מהפך אמיתי בשוק התקשורת הישראלי. זה הזמן להקים ערוץ טלוויזיה ישראלי שישדר את הדעה האחרת, את דעת הרוב, המושתקת ע"י המיעוט שאוחז בתקשורת הישראלית כולה. זה הזמן לערוץ טלוויזיה לאומי, ציוני, יהודי, מושגים חריגים (לצערנו) בנוף התקשורת הישראלי.


בכל מדינה מערבית, לאזרח יש את הזכות והיכולת לבחור את הדעה שיקבל בתקשורת. בכל מדינה קיימים אמצעי תקשורת המשקפים את שני צדי המפה הפוליטית, כלי תקשורת המזוהים עם השמאל וכלי תקשורת אחרים המזוהים עם השמאל. כל אזרח יכול לבחור מאילו כלי תקשורת הוא יקבל את החדשות, את האקטואליה, את הפרשנות המועדפת עליו.

רק בישראל המצב שונה, דומה יותר לבריה"מ בימיו של החבר סטאלין. בתקשורת הישראלית אין ממש בחירה. כולה מוטה, בצורה בוטה, לשמאל, מי יותר ומי פחות.

שלושת העיתונים היומיים הגדולים (עד לאחרונה) נמצאים משמאל למרכז. שלושת ערוצי הטלוויזיה הארציים נמצאים, בכל הקשור לחדשות,לאקטואליה ולתעודה, משמאל למרכז. שתי תחנות הרדיו הארציות המשדרת חדשות ואקטואליה (רשת ב' וגלי צה"ל) נמצאות משמאל למרכז. רק בישראל, אין פלורליזם אמיתי בתקשורת, וכל כלי התקשורת, כתובים ואלקטרוניים, משדרים את אותה הדעה (בגוונים שונים).

עד לאחרונה, את הדעה האחרת, את דעת הרוב, יכול היה האזרח הממוצע לקבל אך ורק באינטרנט. פורמט זה, עם כל הכבוד והיתרונות שלו, אינו מספיק. השמאל, ששולט הן בתקשורת והן במערכת המשפט, דואג לשמר, בכל אמצעי ובכל דרך, את שליטתו הבלעדית בתקשורת. את תחנת הרדיו הארצית היחידה ששידרה את הדעה האחרת (ערוץ 7) סגר השמאל. בטלוויזיה, כששלמה בן צבי, בעליו של "מקור ראשון", החל להשקיע בערוץ 10, הוא נדרש לחתום על התחייבות שלא ישפיע על התכנים בערוץ – התחייבות יחידה וחסרת תקדים בתקשורת הישראלית (אף אחד מבעלי הזיכיון בערוץ 2 או בערוץ 10 לא נדרש להתחייבות דומה – התוכלו לנחש מדוע?).

בעיתונות, חזינו השנה בתופעה מדהימה – עיתון חדש, צעיר, הפך לעיתון השני הנקרא ביותר במדינה, ומאיים על מעמדו של "ידיעות אחרונות" כ"עיתון הנפוץ במדינה". מדובר בחינמון "ישראל היום", המגיש לקורא עיתון איכותי, בעל קו מאוזן (ולכן ימני). ההצלחה לה זכה העיתון מעידה על הרצון – והצורך – בציבור הישראלי באמצעי תקשורת המביא את הדעה האחרת, דעת הרוב.

תוכלו לטעון, "בטח ש'ישראל היום' כל כך נפוץ – הוא מופץ בחינם". נכון, זה יתרון, אבל הוא לא היחידי בשוק החינמונים. "24 דקות", החינמון מבית "ידיעות אחרונות", ניסה להתמודד עם "ישראל היום", ונכשל. הוא נסגר. החינמון "ישראל פוסט", מקבוצת "ג'רוזלם פוסט", ממשיך להופיע, למרות נתח השוק הקטן יותר שלו.

כך שלא מדובר רק בהיותו חינמון, אלא בתוכן שלו. העיתון מציע לציבור הישראלי את הדעה האחרת, את דעת הרוב, ועושה את זה בצורה איכותית, שלא פונה למכנה המשותף הנמוך או לקבוצה מאוד-מאוד מצומצמת. והציבור, כמו שאומרים, מצביע ברגליים, ומעדיף את החלופה האיכותית.

מה שמחזיר אותנו לערוץ 10.


ערוץ 10, בתחילת דרכו, התיימר להיות אלטרנטיבה לערוץ 2. הוא הפך די מהר לכפיל של ערוץ 2, ונכשל. הציבור הישראלי, שכבר היה לו את ערוץ 2, לא עבר בהמוניו לחיקוי, והעדיף את המקור.

במקום ללכת לכיוון אחר, לאור הכישלון, הלך ערוץ 10 ביתר שאת בכיוון של ערוץ 2, כשהוא מנסה להמציא מחדש את הנוסחה של ערוץ 2. למרות הצלחות נקודתיות, הערוץ נכשל שוב, והנה הוא מגיע, ככל הנראה, לסוף דרכו במתכונתו הנוכחית.

וזה בדיוק הזמן להקים, על חורבותיו של ערוץ 10 הנוכחי, ערוץ טלוויזיה חדש, שיציע לציבור הישראלי משהו שמעולם לא הוצע לו עד כה – ערוץ טלוויזיה לאומי, ציוני, יהודי. אם לשפוט על פי הצלחתו של "ישראל היום", הצלחתו של ערוץ 10 המחודש, במתכונת הלאומית-ציונית, מובטחת.

ערוץ 10 החדש צריך להיות "פוקס" הישראלי, וללמוד לקח חשוב מ"פוקס ניוז" האמריקאי. התקשורת הליברלית האמריקאית נמצאת היום במשבר. ערוץ "פוקס ניוז" השמרני, הימני, שהוגדר ע"י דובריו ההיסטריים של הבית הלבן כ"סניף של המפלגה הרפובליקנית", מביס את ערוצי החדשות הליברליים הגדולים והוותיקים שוק על ירך. הציבור האמריקאי מצביע בשלט, ומעדיף את "פוקס ניוז" השמרנית על פני הפרופגנדה של CNN ושל MSNBC.


אז זה הזמן ל"פוקס ניוז" ישראלי. יש כאן הזדמנות שלא תחזור במהרה. כדאי לנצל אותה.

יום רביעי, 21 באוקטובר 2009

העובדים הזרים – עליית מדרגה

תומכיהם של העבריינים הזרים מסלימים את מאבקם במדינת ישראל.

הפרובוקציה התורנית שייכת לח"כ הורוביץ, שהביא ילדי עובדים זרים לדיון בכנסת, כדי שהשר ישי, האחראי על הנושא, "יסתכל להם בעיניים".

הרי המאבק למען העבריינים הזרים לא יכול להתנהל ללא פרובוקציות, ללא מסחטת הרגשות, ללא השימוש הציני בילדים כדי להלבין את פשעי הוריהם. אילו היה המאבק מתנהל במישור הרציונאלי, במישור העובדתי, הרי תומכיהם של העבריינים הזרים היו מובסים כבר בסיבוב הראשון. לצורך השארתם בארץ של העבריינים הזרים הם חייבים לגייס את הרגשות של הציבור, להלעיט אותו בתמונות של ילדים חמודים, תמונות שאינן רלוונטיות כלל לנושא (ואם הילדים לא היו כה חמודים, היה ניתן לגרש אותם?).

מגדילה לעשות נועה מימן, בתו של איש העסקים יוסי מימן, שמארגנת תוכנית להסתרתם של ילדי עבריינים במקרה שיוחלט לגרש אותם, כדי שהקלגסים הציוניים האכזריים (ההקשר לשואה ברור) לא יוכלו למצוא אותם – כאילו בארץ מוצאם ממתינים להם מחנות מוות ותאי גזים.


המאבק, ביסודו, אינו על 1,200 ילדים. אם יישארו בארץ ויקבלו אזרחות, לא יקרה דבר למאזן הדמוגראפי. הבעיה היא התקדים. מתן אזרחות לילדיהם של העבריינים יהווה תקדים, שייאלץ את המדינה (בזכות סניף מרצ הידוע גם כבית המשפט העליון) לתת אזרחות לכל מסתנן. כל מי שרוצה לקבל אזרחות ישראלית (שהפכה, משום מה, לזולה במיוחד) צריך רק להיכנס לארץ עם ילד (או עם ילד בדרך). זה הכול. החסינות מפני אכיפת החוק מובטחת.

וכך תוצף ישראל במהגרים, והמדינה היהודית תגיע אל קיצה. וזוהי, בסיכומו של דבר, מטרתם של הארגונים התומכים בעבריינים הזרים. את המאבק הזה מממנת "הקרן לישראל החדשה", גוף הממומן ע"י האיחוד האירופאי וארגונים עוינים אחרים, ומטרתו היא לקעקע את זהותה היהודית של המדינה.

אין כל פליאה בכך שהמאבק למען העבריינים הזרים הפך לפרויקט הדגל שלהם. קריאה גלויה לחיסולה של המדינה היהודית לא הייתה מתקבלת, כך גם קריאה גלויה לזכות השיבה (הקרן פועלת גם כדי לקדם את הנושא הזה, אבל בלי כותרות גדולות...). והנה, בעיית העובדים-העבריינים הזרים נפלה לידיהם כפרי בשל – כי מי יכול להתנגד לעקירתו של ילד חמוד מהמדינה היחידה שאותה הכיר... הרי לא מדובר בערבי, שעלול לגדול ולהיות מחבל בפוטנציה, אלא בפיליפיני / תאילנדי / סודני / גנאי / ליברי (מחק את המיותר) קטן וחמוד, שכל רצונו הוא להיות אזרח נאמן למדינה...

וכך, בלי שנרגיש, אם חלילה ינצחו הארגונים התומכים בעבריינים, נביא על עצמנו את סופה של מדינת ישראל, במו ידינו.

יום שישי, 16 באוקטובר 2009

העובדים הזרים – על דמגוגיה ודמוגרפיה

אנו נמצאים עתה בעיצומו של הגל השני של פרשת גירוש העובדים הזרים הבלתי חוקיים, לאחר שבאוגוסט (בתשעה באב, כמה אירוני) השיג הגל הדמגוגי הקודם את מטרתו, וגירוש העבריינים הללו נדחה ב-3 חודשים.

הגל הפעם הוא עכור יותר, דמגוגי יותר, הרסני יותר. אין תהום מוסרית שאליה לא יגיעו תומכיהם הצבועים של העבריינים, אין שפל מדרגה שאליו לא ירדו.

לשיא הדמגוגיה הגענו השבוע, כשאותם ארגוני סיוע לעבריינים גייסו לעזרתם ניצולי שואה. לפני 4 שנים, כשהמאבק הכתום השתמש בדימויים מן השואה, כמו הטלאי הכתום, סערה הארץ. אבל כשארגוני שמאל אנטי-ציוניים משתמשים בדימויים דומים, השקט נשמר. כנראה שלהם מותר לבזות את זכר קורבנות השואה.

העובדים הזרים הבלתי חוקיים מוצגים כפליטים,כקורבנות של משטרי דיכוי – הן בארצם והן כאן. לפי הפרופגנדה של תומכיהם, אם חלילה הם יגורשו בחזרה לארצם, מחכים להם שם מחנות מוות ותאי גזים (אם כך, אם בפיליפינים, בתאילנד, ובארצות אפריקה השונות מפעילים מחנות מוות שכאלה, אולי כדאי לשלוח לשם את השופט גולדשטיין?). ה"סופר" ראובן מירן הגדיל לעשות ופרסם ספר השם "אנה והציידים", שבמרכזו בת לעובדים זרים בשם אנה (רמז דק כפיל לאנה פרנק), המסתתרת בעליית הגג מפני הקלגסים הישראליים האכזריים (שוב, עוד רמז דק כפיל למי דומים אותם קלגסי רשות ההגירה...).

זאת, כמובן, על גבי הטיעון הישן-נושן, טיעון ה"גזענות", שלשם מגיע, במוקדם או במאוחר, השמאלן המצוי, כשנגמרים לו הטיעונים הענייניים (אם היו לו כאלה מלכתחילה), מתוך מחשבה שהזכרת השם המפורש "גזענות" אמורה לסתום את פיות מתנגדיו, שבוודאי לא ירצו להצטייר כ"גזענים"...


פתאום, אלו שיודעים לדבר גבוהה-גבוהה על שלטון החוק ועל אכיפת החוק ללא תנאי (בתנאי שמדובר ביריביהם האידיאולוגיים), מדברים בגנות החוק ובשבח הפרת החוק. פתאום, אכיפת החוק אינה חשובה ואינה עקרונית עוד (טוב, הרי לא מדובר ב"מתנחלים"...).

אז זה, שפה מדובר באכיפת החוק. לכל מדינה יש חוקי הגירה, וברוב המדינות חוקי המדינות קשוחים הרבה יותר מאשר בארץ. בכל אותן מדינות הם נאכפים , ובשום מקום לא מדובר בגזענות. ניחא, אם היו מגרשים רק את המסתננים מאפריקה ולא את המסתננים מהפיליפינים, אז אפשר היה – בדוחק – להגדיר את העניין כגזעני. אבל לא זה המצב. הגירוש אינו על בסיס גזעני אלא על בסיס החוק – או, יותר נכון, על בסיס הפרת החוק.

נכון, מדובר במי שאינם משתייכים לקבוצת הרוב הלבנה. מדובר בעיקר באפריקאים ובכאלה שבאו מדרום-מזרח אסיה. מה לעשות שבלגים, שוודים או בריטים לא מסתננים לארץ כדי למצוא עבודה...?

הגזענות, אם קיימת, נמצאת כולה אצל תומכי העבריינים, המגינים על מי שהפרו את חוקי המדינה אך ורק משום שיוכם האתני-גזעי. שוב אנו רואים את הסגידה לאחר, לשונה, והעדפתו על פני ה"אנחנו". אותם ארגוני שמאל לא נקפו אצבע כאשר, לפני 4 שנים, גירשה המדינה 8,000 אזרחים ישראלים מבתיהם. זה היה מותר. אם אתה יהודי, אין לך זכויות בעיני אותם ארגונים, או שיש לך פחות זכויות מן ה"אחר".


אחד הטיעונים המרכזיים של ארגוני ואנשי שמאל בעד חזרה ל"גבולות אושוויץ" הוא הטיעון הדמוגראפי. אם נישאר באיו"ש נאבד את המדינה היהודית (פתאום המדינה היהודית חשובה להם?) בגלל המצב הדמוגראפי. גם אם נתעלם מהבעיה המובנית בטיעון הזה (שבישראל של "גבולות אושוויץ" יש כ-20% ערבים, ומספרם אינו פוחת עם השנים...), הרי כיצד תשרת פתיחת גבולות הארץ בפני כל מהגר עבודה ואיזרוחו את פתרון הבעיה הדמוגרפית?

אם, חלילה, "נלבין" את העובדים הזרים הבלתי חוקיים, נעניק להם מעמד חוקי – שיוביל, תוך זמן קצר, למתן אזרחות מלאה – הדבר יאותת למיליונים באפריקה כי יש כאן מקום שנותן להם מעמד של אזרח בקלות. תוך זמן קצר תעמוד ישראל מול שיטפון אנושי מאפריקה. מה נעשה כשמאות אלפי אפריקאים יתדפקו על גבולנו הדרומי?

השארת העובדים הזרים הבלתי חוקיים בארץ היא איום קיומי, מכיוון שבמצב שכזה, תוך זמן קצר נעמוד מול 2 ברירות בלתי אפשריות:

א. פתיחת הגבול הדרומי והצפת הארץ במאות אלפי מהגרי עבודה אפריקאים. משמעות הדבר הוא חורבן המדינה. גם אם לא ניתן להם אזרחות (שזו תהיה התאבדות, בדיוק כפי שמזהירים אותנו ארגוני שמאל שניאלץ לעשות עם ערביי איו"ש), הרי נצטרך לדאוג להם. המדינה תתמוטט כלכלית.

ב. לשלוח את צה"ל לגבול הדרומי ולאטום אותו הרמטית. משמעות הדבר היא לירות כדי להרוג בכל מי שינסה לחצות את הגבול. האם נוכל להתמודד עם תמונות של מהגרים, גברים, נשים וילדים) נטבחים במדבר בידי חיילי צה"ל?


אז מה עלינו לעשות?

פשוט מאוד. לאכוף את החוק, ולגרש מכאן את כל מי שנמצא בארץ בניגוד לחוק. זה עד כדי כך פשוט.

זה קורה בכל העולם, ובשום מקום לא מדובר בגזענות, אלא פשוט באכיפת החוק.

יום שלישי, 13 באוקטובר 2009

ישראל והפצצה

ביום שישי האחרון (9.10.2009) פרסם "מעריב" פרויקט מיוחד במגזין "סופשבוע" – מאמר גדול ונרחב, פרי עטו של עפר שלח, ושמו "לחיות עם הפצצה". על פני 8 עמודים מספר לנו שלח שהפצצה האיראנית היא לא כל כך נוראה כמו שהממסד הציוני-לאומני סיפר לכולם. שום דבר, בעצם, לא ישתנה ביום שאחרי, והחיים יימשכו גם כשלאויב תהיה היכולת לחסל את מדינת ישראל באמצעות פצצה אחת.

שלח נמנה על הקבוצה, הנהנית מייצוג-יתר בתקשורת הישראלית, הרואה בכל פגיעה בעליונות הצבאית והטכנולוגית הישראלית דבר מבורך – ובסוף המאמר, אחרי שסיפר לנו שזה לא יהיה כל כך נורא לחיות תחת צילה של הפצצה האיראנית, הוא קובע שזה אפילו יהיה טוב לישראל, כשמישהו ימנע מאיתנו להתנהג כמו "הבריון של השכונה" (כדאי להפנות את שלח, שכנראה לא מודע לגיאוגרפיה של המזרח התיכון או להיסטוריה שלו, לשירו של בוב דילן, "הבריון של השכונה"), ימנע מאיתנו לפעול בחופשיות כדי להגן על עצמנו, ובסופו של דבר, גם ישראל תידרש לוותר על הנשק הגרעיני שלה, במסגרת "מזרח תיכון חדש" שבו כל המדינות יתפרקו מנשק גרעיני (ובידי מדינות ערב יוותר יתרון קונבנציונאלי אדיר על ישראל, אבל אל תבלבלו את שלח עם זוטות שכאלה...).

ומעל לכל, לכל אורך המאמר, חוזר שוב ושוב הרעיון של "גם להם מותר" – אם לישראל יש נשק גרעיני (על פי מקורות זרים, כמובן...), מדוע לאיראן אסור? כמו השופט גולדשטיין, גם שלח שוכח את ההבדלים בין ישראל לשכנותיה בכלל, ולאיראן בפרט, ומותח קו משווה בין התוקפן למותקף, בין הרוצח לקורבן. לפי שלח, גם למדינה המצהירה השכם והערב על כוונתה למחוק מעל פני האדמה מדינה אחרת, יש את כל הזכות להחזיק בנשק להשמדה המונית – האם נמנע מהאיראנים את זכותם הטבעית למחוק את הישות הציונית בקלות?

לפני 70 שנה ניצב העם היהודי בפני השמדה. אז לא היה לנו צבא, לא חיל אוויר,לא נשק גרעיני, ולא יכולנו לעשות הרבה בכדי למנוע את השואה. 64 שנים לאחר השואה, ישראל אינה חסרת אמצעים, אבל שוב ניצבת חסרת מעש וחסרת ישע אל מול איום קיומי. גם אז, בשנות ה-30, היו כאלה שהמעיטו בעוצמתו של האיום הנאצי. "הם לא באמת מתכוונים", אמרו ברחובות זלצבורג וברלין כשהנאצים דיברו על השמדת הגזעים הנחותים, ובראשם היהודים. אז זה נגמר ב-6 מליון נרצחים מבני עמנו.

והנה, חוזרת השאננות. אני בספק אם בשנות ה-30 וה-40 מישהו קיבל את השואה המתרגשת עלינו בעין טובה, במחשבה ש"זה ישים סייגים לכוחנו". אבל, שוב, 64 שנים לאחר השואה יש מי שמקבלים בברכה את האיום הקיומי חסר התקדים על המדינה היהודית היחידה בעולם.

שלח וחבריו מספרים לנו שוב ושוב, מעל דפי העיתונים ובאתרי האינטרנט שבהם הם כותבים, כמה ישראל חלשה, כמה אנחנו תלויים באחרים, כמה אנחנו בעצם לא יכולים להגן על עצמנו, כך שכדאי שנתפשר ונוותר ונמחל על כבודנו ועל ביטחוננו. כדאי להזכיר לשלח ולחבריו היכן אנו חיים, וכיצד מתייחסים באזור הזה לחלשים. ואחר-כך כדאי לשלוח אותם דחוף לשיעור בהיסטוריה של העם היהודי, תוך התמקדות בגורלה של יהדות אירופה בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת.


לעולם לא עוד.

יום חמישי, 1 באוקטובר 2009

האיראנים קונים זמן, המערב מוכר – ובזול

הצטלבות אינטרסים נדירה אירעה בסוף השבוע האחרון, עם חשיפת מתקן הגרעין האיראני החדש ליד קום, בין אירן ובין ארצות הברית – שתיהן מעוניינות למנוע מתקפה ישראלית על מתקני הגרעין האיראניים, ושתיהן משתפות פעולה בהצגה המתרחשת לנגד עינינו בז'נבה.

לאחר חשיפת המתקן, מצאו את עצמם האיראנים במצב בלתי נעים – הזעם שהוטח בהם מן המערב, שנראה שנעלב מעצם הסתרת המתקן, גרם להם להבין שייתכן שהם מתקרבים לנקודת שלאחריה לא ניתן עוד למתוח את החבל. האמריקאים, מאידך, מצאו את עצמם במצב לא פחות נעים – החשיפה פומבית של המתקן ליד קום הביכה את המשטר, כשהראתה שהאיראנים מסוגלים להסתיר מתקן כה גדול מעיניו. סמיכות החשיפה לנאומו התקיף של נתניהו באו"ם הלחיצה גם כן הן את האמריקאים והן את האיראנים, וגרמה להם לחשוב שישראל עלולה (מבחינתם) לנסות ולתקוף את תשתית הגרעין האיראנית, כשהיא מבינה שהעולם לא נוקף אצבע כדי למנוע מהאיראנים להפוך לאיום קיומי עליה.

שני הצדדים נדרשו לפעולה מהירה, כדי להציג איזושהי מראית עין של פעולה, שתרגיע את ישראל ותרחיק (או אולי תמנע) אפשרות לתקיפה ישראלית.


פתאום נשמע מוושינגטון קול תקיף, שכמוהו לא נשמע אלא בשעה שהנשיא חוסיין התייחס לישראל. פתאום נראו האיראנים פשרנים מתמיד (הכול יחסי...), מוכנים לדבר ולנהל איזשהו משא ומתן.


האיראנים נמצאים כעת בשלבים הקריטיים של התוכנית הגרעינית שלהם. הם בכיוון הנכון, בדרך לייצורה של הפצצה הראשונה, וכל מה שהם צריכים עתה זה זמן. ולכן פרץ הפשרנות שאחז בהם (שוב, הכול יחסי...), ונכונותם בכלל לנהל מו"מ, גם אם לא על כל הנושאים, דבר שממנו הם נמנעו בתקיפות במשך כל השנים. הם צריכים לקנות זמן, בכל מחיר – וכמה טוב, מבחינתם, שהמערב, ובראשו הנשיא השלומיסט חוסיין, מוכן למכור זמן, במחיר מציאה (ולעתים אף לחלק בחינם).

המערב רוצה להימנע בכל מחיר מפעולה צבאית. מלחמה זה רע, כידוע, ולכן יש להימנע ממנה, בכל מחיר. ולכן, המערב מוכן לדבר ולדבר ולדבר, ולהתפשר ולהתפשר ולהתפשר, רק כדי לדחות את מה שכל מי שעיניו בראשו מבין שהוא בלתי נמנע – אבל המערב, הלכוד בציפורני ה"פוליטיקלי קורקט", מעדיף לעצום את עיניו להתמכר לאשליות ה"שלום" וה"דו קיום". ואין מקום לפליאה – בדיוק כפי שמדינות המערב מתייחסות לסכנה המוסלמית מבית, כך הן מתייחסות לאיום המוסלמי מחוץ.


כמו אביו הרוחני מלפני 71 שנה, כך גם הנשיא השלומיסט חוסיין, למרות הצהרותיו התקיפות, לא ינקוט בשום צעד אפקטיבי –
עד שיהיה מאוחר מדי. בכמה דם ישלם העולם על הזיותיו של הנשיא חוסיין?

יום שבת, 12 בספטמבר 2009

תקיפה באירן - עכשיו

אירן שוב ירקה לארה"ב ישר בפנים, והנשיא השלומיסט בוושינגטון ניגב את הרוק מפניו והצהיר כי מדובר בגשמי ברכה.

ארה"ב, גבירותיי ורבותיי, השלימה סופית עם קיומה של פצצה איראנית – בין אם היא אינה מאמינה בכוחה למנוע מאיראן את השגתה של הפצצה, ובין היא מאמינה שלאיראן יש זכות להחזיק בנשק גרעיני (כי גם לישראל יש – על פי מקורות זרים, כמובן). עכשיו היא רק מנסה להבין כיצד להתנהל מול אירן הגרעינית, מנסה לקיים איזשהו משטר של מלחמה קרה והרתעה הדדית, בדומה למה שהתקיים בינה ובין בריה"מ במשך כ-40 שנה. ארה"ב טועה, ובגדול – והמשטר השלומיסטי בוושינגטון עלול להמיט על העולם אסון גדול הרבה יותר ממה שהמיט שלומיסט אחר, נוויל צ'מברליין, לפני 71 שנה, במדיניותו הפייסנית.

גם הוא, כמו הנשיא חוסיין, האמין שניתן להידבר עם הרוע, שניתן להגיע איתו לאיזושהי פשרה, לאיזשהו מצב של דו קיום – אבל את הרוע לא ניתן לפייס, ולא ניתן לקיים שום מצב של דו קיום עם מי שאינו מוכן להכיר בזכותך להתקיים.


מכיוון שזה המצב, על ישראל לפעול בעצמה על מנת להגן על עצמה.


במשך השנים הועלו טיעונים רבים נגד תקיפה כזו, שאותם ניתן לסתור בקלות:

  1. עדיף להמתין למהפכה מבפנים – אולי, אבל מהפכה זו לא תבוא (לפחות לא בנקודת זמן שרלוונטית לענייננו). העם באיראן אינו מתנגד באמת לשלטון ואינו מתקומם נגדו, כפי שלמדנו מאירועי הקיץ האחרון. בין אם הוא מסכים למשטר ותומך בו, ובין אם הוא חושש מעוצמתו של המשטר (ראינו איך המחאה קרסה ברגע שהמשטר שילח במפגינים את אנשי הבאסיג'), התוצאה היא זהה – העם באיראן תומך במשטר.
  2. תקיפה באיראן תאחד את העם מאחורי השלטון – אבל כפי שהוסבר בסעיף 1, העם כבר עתה מאוחד מאחורי השלטון. תקיפה לא תשנה את המצב הזה לרעה, אבל יכולה לשנות אותו לטובה: אם התקיפה תהיה הרסנית מספיק, העם בהחלט עשוי להתקומם נגד השלטון, שייתפס בחולשתו.
  3. עדיף שארה"ב תעשה את זה – נכון מאוד. מבחינת ישראל, עדיף שארה"ב תעשה את העבודה. לרשותה של ארה"ב עומדת עוצמה צבאית הגדולה פי כמה מזו העומדת לרשותה של ישראל. אך ארה"ב, כאמור, השלימה עם קיומה של פצצה איראנית, ואינה מתכוונת לעשות דבר בנידון. ועל כן, על ישראל לפעול בעצמה.
  4. ישראל לא יכולה להשמיד את תוכנית הגרעין האיראנית – ייתכן. המקרה האיראני שונה מהמקרה העיראקי, ויש להניח שמדובר בלקח שהפיקו האיראנים ממבצע "אופרה". תוכנית הגרעין האיראנית מפוזרת בכמה וכמה אתרים, כך שאי אפשר להרוס אותה לחלוטין בתקיפה נקודתית אחת, כמו שבוצע בעיראק. אבל ישראל בהחלט מסוגלת לגרום לתוכנית הגרעין האיראנית נזק כבד, שיעכב אותה למשך שנים. אם תתמיד ישראל, לאחר התקיפה הראשונה, לפעול נגד איראן, ולסכל (בכוח אם צריך) את מאמציה לשקם את תוכנית הגרעין, הרי שנצליח להסיר מעלינו את האיום הגרעיני האיראני. יתרה מכך, אם במהלך התקיפה ייפגעו גם מטרות תשתית (תחנות כוח, בתי זיקוק, מפעלים וכ"ו), תיאלץ איראן לשקם את התשתיות האזרחיות קודם שתוכל להשקיע שוב את מלוא מרצהּ בתוכנית הגרעין.תקיפה כזו גם עשויה להביא להתקוממות עממית נגד השלטון, בשעתו החלשה.
  5. בהתקפה כזו עלולים להיהרג אזרחים רבים – הטיעון החלש ביותר. בהחלט ייתכן שייפגעו אזרחים, ואולי אפילו אזרחים רבים – אז מה? כי:

א. אזרחים התומכים במשטר כמו משטר האייטולות באיראן (ר' סעיף 1) אינם חפים מפשע – בדיוק כפי שהאזרחים הגרמניים, האיטלקיים והיפניים שנהרגו במלחמת העולם השנייה לא היו חפים מפשע.

ב. האויב לא בדיוק נמנע מלפגוע באזרחים ישראליים, נכון? אזרחים ישראלים – ויהודים בכל מקום – מהווים מטרה לגיטימית בעיני האויב. אין כל סיבה שאזרחי האויב ייהנו מחסינות.

ג. הנשק הגרעיני האיראני הוא נשק להשמדה המונית, המיועד לפגיעה באזרחים. כמה אזרחים ישראליים, יהודים, ייהרגו את חלילה ישגרו האיראנים את הפצצה שלהם לתל אביב? אם במחיר בחייהם של כמה אלפי איראנים נוכל להסיר את האיום הזה מעלינו, אז הרי זה מחיר מציאה.

  1. בתקיפה כזו נפתח חשבון ארוך עם איראן – בניגוד ליחסי השלום השוררים היום בין ישראל לאיראן? ישראל נמצאת במצב מלחמה עם אירן מאז ההפיכה האסלאמית ב-1979, ואיראן ביצעה כמה וכפה פעולות מלחמה נגד ישראל ונגד מטרות יהודיות. לכל היותר, מצב המלחמה הזה יימשך.
  2. חמאס וחיזבאללה – זו אכן בעיה. לאחר תקיפה, יש להניח שאיראן תורה לגרורותיה, המקיפות את ישראל, לנקום את נקמתה. חמאס בדרום, חיזבאללה וסוריה בצפון, והרש"פ במזרח, כל אלה עלולים לפתוח בהתקפה על ישראל. ובכן – במצב כזה, ישראל תצטרך לפעול באגרסיביות יתרה, ולהכות את גרורותיה של איראן מהלומה חסרת תקדים, לגבות מהן מחיר יקר כל כך, עד שיגיעו אל סף תהום. במקרה הזה, ישראל תצטרך לפעול במצב של "בעל הבית השתגע".

ולאחר שהפרכתי את טיעוני הנגד, הנה כמה טיעונים בעד:

  1. לאיראן אסור להחזיק בנשק גרעיני. מדובר במשטר דתי-קיצוני, שאינו מתנהל בצורה המקובלת על בני התרבות במערב. כשהיה מדובר בארה"ב ובבריה"מ, הרי היה מדובר, בסופו של דבר, בשתי מדינות רציונאליות, שיכולות להגיע להבנות ביניהן, להתפשר ולהגיע לאיזשהו דו קיום – כפי שהוכיחו מנהיגיהן במשך כ-40 שנה של מאזן אימה גרעיני. עם המשטר האיראני לא ייתכן דו קיום שכזה – הרי לא תיתכן פשרה עם מי שאינו מוכן להכיר בזכותך להתקיים, ודאי ו-ודאי עם מי שמוכן להשתמש בנשק הגרעיני כדי לזרז את בוא המשיח (להזכירכם, בהיותו ראש עיריית טהרן, אחמדינג'אד הורה על סלילתה של שדרה גדולה ורחבה, שדרכה ייכנס המהדי לטהרן...).
  2. איראן עושה מאמצים כבירים, במקביל לתוכנית הגרעינית, להצטייד באמצעי הגנה כדי לסכל כל אפשרות של תקיפה כדי להשמיד את התוכנית הגרעינית. פרשת הספינה "ארקטיק סי" היא רק קצה הקרחון. במוקדם או במאוחר תשיג איראן את מערכת ההגנה הזו, וכל יום שעובר מקרב אותה להשגת ההגנה הזו. מטוסי ה"רעם" וה"סופה" יתקשו לחדור מערך הגנה שכזה, כך שעדיף לפעול לפני שמערכת הגנה שכזו תוצב ותהפוך למבצעית.
  3. פצצה גרעינית בידי איראן תספק מטריה גרעינית לארגוני הטרור. האם ישראל הייתה מגיבה על חטיפת שני חיילי צה"ל ללבנון, בקיץ 2006, אילו לחיזבאללה הייתה מטריה גרעינית איראנית?
  4. ישראל אינה המטרה היחידה של איראן. מדינות ערב ה"מתונות" הינן מטרות חשובות לא פחות בעיניה של איראן, ופצצה איראנית תסייע לאיראן להשתלט על אותן מדינות, או להטות אותן לצידה. מדינות ערביות המתנגדות לאיראן עלולות במצב שכזה לנסות ולהשיג נשק גרעיני משלהן – ומרוץ חימוש גרעיני במדינות ערב אינו בדיוק מצב בריא לישראל ולעולם.

על ישראל לפעול, בעצמה אם היא תיאלץ, על מנת למנוע השמדה באש בגרעין האיראני. כל יום שאנחנו מחכים מרחיק אותנו מהיעד הזה, מעניק לאיראן עוד יתרונות ועוד זמן כדי להשלים את הפצצה ואת מערך ההגנה שלה. כשהאיראנים יבצעו את הניסוי הגרעיני הראשון שלהם זה כבר יהיה מאוחר מדי.

כדאי מאוד לא להגיע לרגע הזה.