אם חלילה ייכנע ראש הממשלה נתניהו ללחץ של ממשל חוסיין, ויקפיא את הבנייה באיו"ש, אפילו ליום, הרי מדובר בצעד חסר תקדים, שההשלכות שלו יהיו קשות מאוד עבור ישראל.
ראשית, הצעד אינו חוקי, מכיוון שהוא מבוסס על הפרדה גזענית – רק ליהודים אסור לבנות, בעוד שעל לא-יהודים לא חלות כל הגבלות. אילו מדינה אחרת בעולם הייתה מטילה הגבלות על דומות על יהודים, הייתה קמה זעקה על הצעד האנטישמי – ובצדק. רק בישראל ניתן להיות אנטישמי בחסות החוק (תשאלו כל מרצה בכיר באוניברסיטה...).
שנית, ישראל שוב נדרשת לוויתורים מוחשיים, קונקרטיים, בעוד שהצד השני מתבקש לבצע "מחוות" ערטילאיות. היתר למטוסי "אל על" לטוס בשמי מדינות ערב, או פתיחתן מחדש של נציגויות במדינות ערב מסוימות, אינם משתווים להגבלה הדרקונית, הגזענית, על אזרחי ישראל, שאינם יכולים עוד לבנות בחלק ממולדתם, ונאלצים להתגודד ב"תחום המושב", המוקצה להם ע"י הפריץ מוושינגטון.
שלישית, וחמור מכל אלה, הקפאת הבנייה משמעה שישראל מצהירה כי אין לה שום זכות על השטח. מי שיש לו זכות על השטח, מי שזו אדמתו, בונה ללא כל התחשבות בדרישות של מדינות זרות. החוק והצדק עומדים לצידו. ישראל, אם תסכים להקפאה, מצהירה קבל עם ועולם שיהודה ושומרון, ערש העם היהודי, אינם חלק מאדמתה ומשטחה, ואין לה כל זכויות עליהם.
אם כך, הרי אין טעם לנהל כל מו"מ, שהרי תוצאתו ידועה מראש – על ישראל להחזיר, מייד וללא כל תנאי, את השטח לבעליו החוקיים. יתרה מכך, אם אין לנו זכויות על חברון,בית לחם ושכם, הרי אין לנו כל זכות גם על תל אביב, חיפה ואשדוד,וגם את יתרת ארץ ישראל המערבית אנו גוזלים מבעליה החוקיים. דין עפרה, אריאל וקריית ארבע כדין תל אביב, חיפה ובאר שבע.
לפני שאנו ממהרים לוותר על אדמתנו לטובת פולש זר, ולפני שאנו אצים למסור חבלי מולדת לידי אויב, כדאי שנבין את העובדות, כדאי שנעמיק מבט דרך המיתוסים והנרטיבים שעיוותו את תפיסת המציאות שלנו (ושל רבים בעולם).
למי שייכים ה"שטחים"?
לפי החוק הבינלאומי, ארץ ישראל המערבית כולה שייכת למדינת ישראל, והיא הריבון החוקי היחידי בכל שטחה. כך גם לפי חוקי מדינת ישראל, מ-1948 ומ-1967. הטענה שלפיה יש לגורם אחר, ל"עם" אחר, איזושהי זכות לריבונות על איזשהו חלק מארץ ישראל המערבית פשוט אינו מחזיק מים, אם בוחנים את העובדות ולא נסחפים אחרי הפרופגנדה של הצד השני ואחרי "נרטיבים" שונים ומשונים.
המסמך החוקי היחידי הקובע הוא כתב המנדט של חבר הלאומים, שניתן לבריטניה ביוני 1922, ותכליתו הסופית הייתה הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל. המנדט הבריטי קבע לראשונה את גבולותיה של ארץ ישראל, שהיו אמורפיים ובלתי ברורים בעבר. האו"ם, עם הקמתו, אימץ את כתב המנדט ככתבו וכלשונו, ובכך הכיר בזכותו הבלעדית של העם היהודי על ארץ ישראל כולה.
(הערת ביניים – ארץ ישראל המזרחית: חלקה המזרחי של ארץ ישראל נקרע משטח המנדט ב-1922, בניגוד להוראות כתב המנדט – סעיף 5 לכתב המנדט קובע כי המנדטור אחראי לכך כי אף שטח משטחי המנדט לא יבוא תחת שלטונה של מעצמה זרה. "הספר הלבן של צ'רצ'יל" הביא לקריעת ארץ ישראל המזרחית משטח המנדט כדי לתת אותה כשוחד לאמיר עבדאללה, שאיבד את זכותו לכס השלטון בעירק, שנמסרה לאחיו הבכור פייצל, שגורש ע"י הצרפתים מדמשק. למדינת ישראל יש תביעה חוקית לכל שטחי ארץ ישראל המזרחית – ועליה להשתמש בה על מנת להבהיר לעולם שארץ ישראל חולקה כבר פעם אחת, ולא תהיה פעם שנייה)
החלטות החלוקה השונות, ובשיאן החלטת העצרת הכללית של האו"ם, הן לא יותר מגישה פייסנית כלפי אלימות ערביי הארץ, שאינם מוכנים לקבל כל סוג של ריבונות יהודית, כל גבול או קו שהם. הפייסנות כלפי הערבים לא החלה ב-1947 – את העובדה הפשוטה, שניתן להשיג הישגים גדולים תוך שימוש באלימות, למדו הערבים כבר לאחר מאורעות 1920-21, שבעקבותיהם החלו הבריטים לחזור בהם מהתחייבויותיהם, וביתר שאת לאחר מאורעות הדמים של 1929. המרד הערבי של 1936-1939 רק החריף את המגמה, ושיאה היה, כאמור, בהחלטת החלוקה של ה-29.11.1947.
החלטת העצרת הכללית מס 181, שהתקבלה ב-29.11.1947, שעיקרה הוא חלוקת ארץ ישראל המערבית וסיום השלטון הבריטי בה, אינה יותר מאשר המלצה, שאותה הצדדים יכולים לקבל או לדחות. אין לה כל תוקף משפטי, ואין כל אפשרות לכפות על צד זה או אחר לקבל אותה – ולראיה, האו"ם לא נקט כל צעד כאשר מדינות ערב הפרו את ההחלטה הזו ופלשו לארץ ישראל במטרה להשמיד את המדינה היהודית שזה עתה הוקמה.
עקב כך, המסמך הקובע נותר כתב המנדט, המעוגן במגילת האו"ם, והקובע כי הריבון החוקי היחידי על ארץ ישראל המערבית הוא העם היהודי, וכפועל יוצא מכך, מדינת ישראל.
"הקו הירוק" – הגביע הקדוש
"הקו הירוק" הפך, מאז 1967, לסוג של גביע קדוש, סוג של מושא סגידה של אנשי השמאל, בארץ ובעולם, הרואים בו גבול – ולמעשה, רואים בו את "תחום המושב" המוקצה לעם היהודי.
אלא שאם בודקים את העובדות, "הקו הירוק" מעולם לא היה גבול. "הקו הירוק" שורטט על גבי מפות במהלך השיחות על הפסקת האש בסיומה של מלחמת העצמאות, והוא לא יותר מכזה: קו הפסקת אש. אין לו כל מעמד חוקי כגבול בינלאומי, למרות ששימש ככזה בפועל במשך 19 שנה. הוא מעולם יועד להיות קו גבול ע"י מי שניהלו את המו"מ, משני הצדדים. הוא בסך הכול, במקומות שבהם הוא אינו חופף את גבולות ארץ ישראל המערבית המנדטורית, המקום שאליו הגיעו כוחות צה"ל ביום שבו הוכרזה הפסקת האש, בתיקונים כאלה ואחרים (כמו, למשל, באזור ואדי ערה), והוא עבר מן העולם בקיץ 1967.
ולראיה, כשנחתם חוזה ה"שלום" עם מצרים,ישראל נסוגה לקו הגבול הבינלאומי ולא ל"קו הירוק".
מעמדם החוקי של שטחי יש"ע
אם כך, אז מהו מעמדם של שטחי יש"ע?
בשנים 1948-1967 שטחי יש"ע היו נתונים לכיבוש צבאי של מצרים (חבל עזה) וירדן (יהודה ושומרון). שלטונן שם היה בלתי חוקי, ואף מדינה בעולם לא הכירה בו. ירדן סיפחה, בניגוד לחוק, את יהודה ושומרון, סיפוח שכאמור לא הוכר ע"י אומות העולם (למעט בריטניה ופקיסטן).
ב-1967 כבשה ישראל את שטחי יש"ע (ואת רמת הגולן ואת סיני) במלחמת מגן, על פי החוק הבינלאומי, המתיר למדינה מותקפת לכבוש את השטחים שבהן משתמשת המדינה התוקפת כדי לתקוף אותה. שלטונן הבלתי חוקי של ירדן ומצרים על חלקים של ארץ ישראל המערבית הגיע לסיומו.
לא רק החוק הבינלאומי רואה את שלטונה של ישראל ביש"ע כחוקי, אלא כך גם חוקי מדינת ישראל עצמה – פקודת שטח השיפוט והסמכויות, שהתקבלה ביום 22.9.1948, קובעת כי, "כל חוק החל על מדינת ישראל כולה ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את שטח מדינת ישראל וגם כל חלק מארץ ישראל אשר שר הביטחון הגדיר אותו במנשר כמוחזק על-ידי צבא ההגנה לישראל". בהסתמך על הוראה זו קיבלה הכנסת ביום 27.6.1967 תיקון לפקודת סדרי השלטון והמשפט שלפיו, "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בכל שטח ארץ-ישראל שהממשלה קבעה בצו". (פרופ' יהודה בלום, "על הזכות המשפטית לארץ-ישראל").
וה"פלסטינים"?
ומה על ערביי יש"ע, המכנים את עצמם "פלסטינים"?
לערביי הארץ אין כל זכויות לאומיות בארץ ישראל המערבית. זו אינה ארצם. עומדות להם זכויות אדם וזכויות אזרח (לאלה מהם שהם אזרחי ישראל), כל עוד הם אינם נלחמים במטרה להביא לחיסולה לש מדינת ישראל.
הם אינם יכולים לטעון לזכויות לאומיות, מכיוון שאין להם כל קשר או זיקה לארץ. מעולם לא התקיים "עם פלסטיני", לא השאיר שום חותם בהיסטוריה, לא התבדל מעמים אחרים בשפתו, בדתו או בתרבותו. הלאומיות ה"פלסטינית" היא לא יותר מצל של הציונות, צל שנוצר ע"י מדינות ערב – וקיבל חיזוק מוסרי מהשמאל הישראלי – שכל מטרתו היא לשלול את זכותו הטבעית, ההיסטורית, המוסרית והחוקית של העם היהודי על מולדתו.
לערביי הארץ אין כל זכויות לאומיות על ארץ ישראל המערבית או על חלקים ממנה, ובוודאי שאין להם כל זכות למדינה משלהם – שהרי רק לעם יש זכות למדינה, לא לחלק מעם, וה"פלסטינים", אפילו לפי מנהיגיהם עצמם, הם חלק מהעם הערבי. מעולם לא התקיימה מדינה ערבית, ובוודאי שלא "פלסטינאית", שמרכזה היה בארץ ישראל. כשהיו תחת כיבוש ירדני-מצרי לא תבעו ה"פלסטינים" את עצמאותם – הם נזכרו שהם "עם" רק כאשר סולק הכיבוש הירדני-מצרי הבלתי חוקי והוחלף בשלטון הישראלי.
אם הם מעוניינים בזכויות לאומיות, הפתרון הוא פשוט – ארץ ישראל המזרחית. הארץ כבר חולקה פעם אחת, ואין כל צורך, או אפשרות, לחלק אותה פעם שנייה.
על מדינת ישראל להעלות מחדש את תביעתה החוקית לריבונות גם על ארץ ישראל המזרחית, ולהצהיר שתהיה מוכנה לוותר עליה תמורת השלמת החלוקה של 1922 – העברת כל ערביי ארץ ישראל המערבית לארץ ישראל המזרחית ומתן מענה לשאיפותיהם הלאומיות, אם קיימות כאלה, שם.
מדינה יהודית ממערב לירדן, ומדינה ערבית ממזרח לירדן (תוכל להיקרא "פלסטין" או בכל שם אחר שיחפצו אזרחיה לקרוא לה). את הפארסה הנקראת "הממלכה ההאשמית" יש להביא לסיומה – המלך ומשפחתו יוכלו לקבל אחוזה בברטניה או בארה"ב ולחיות שם בנוחות כל ימיהם. אין כל טעם לקיים את הפארסה הזו – קיומה כבר אינו אינטרס ישראלי.
כמו שכתבתי כבר בנושא האלימות – כדי לפתור את הבעיה יש להבין את העובדות ואת שורש הבעיה. ללא הבנה שכזו לא ניתן להגיע לשום סוג של פיתרון.
ממשלות ישראל פועלות מזה זמן ללא הכרה בסיסית של העובדות, ומקבלות החלטות קריטיות תוך התבססות על משאלות לב ועל רצונו הטוב של הצד השני. זו אינה הדרך להשיג שלום ולהביא את הסכסוך לסיומו – זו דרך בדוקה להנצחת הסכסוך ולהחמרתו.
