החרם - ועונשו

בסוף השבוע האחרון פרסמו שורה של "אמנים" עצומה שבה הם קוראים כי יסרבו להופיע בהיכל התרבות החדש שעומד להיפתח באריאל. על העצומה חתמו כל מיני נאורים מטעם עצמם, וחשבו כי בהיותם "אנשי תרבות" הם יסחפו את ההמונים אחריהם.

העצומה הזו רק חשפה אותם בקלונם ובעליבותם. תגובת הנגד המהירה, החריפה והיעילה היממה אותם. כבר ביום ראשון, 29.8, הסירו את שמם מן העצומה חמישה מן החותמים (אם כי את הקלון שדבק בהם בעקבות האקט הגזעני הזה לא יוכלו להסיר במהרה...), ושורות המתנגדים להם רק הולכות ומתמלאות, ובהם אמנים השמים בכיס הקטן את כל "אנשי התרבות" החושבים כי השמש זורחת מתוך צידם האחורי (אם להשתמש בביטוי עדין...).

אלה הם פניו של השמאל, מודל 2010. חוסר סובלנות, אלימות, בריונות. זהו השמאל ה"נאור", ה"ליברלי", הפלורליסטי", שמאל שאיבד את דרכו אחרי 17 שנות "שלום", שנדחה שוב ושוב ע"י רובו המכריע של העם, שכל דחייה כזו רק דוחקת אותו עמוק עוד יותר לפינת הקיצוניות, הרדיקליות, למעשים פרובוקטיביים וגזעניים כמו זה (האם הם היו מעיזים להחרים יישוב ערבי?), מעשים שרק מרחיקים עוד יותר את השמאל ההזוי מן הרוב השפוי, דוחקים אותו עוד ועוד לפינת הקיצוניות, שלא לומר הביזאריות.

זה השמאל שמוכן ללכת מרחק אין קץ לקראת האויב הערבי, שמוכן לרצות ולפייס אותו, שמוכן לדבר איתו בכל מחיר, אבל לא מוכן לקבל את המחנה השני של עמו-הוא. זה השמאל שמוכן לוותר ולהתקפל ולהתרפס בפני האויב הערבי, אבל מפגין קשיחות ואלימות כלפי בני עמו-הוא. זה השמאל הקורא לחרם על מדינת ישראל, ועל ה"מתנחלים", אבל יוצא מגדרו בזעם קדוש כשמשתמשים בכלים שלו נגדו (ע"ע "אם תרצו"), ומעיזים לקרוא לחרם על אוניברסיטה שהפכה לחממה של שמאל אנטישמי.

אז מה עושים?

קודם כל, כל אדם שפוי יכול לעשות מעשה ולהחרים כל תיאטרון שממשיך להעסיק את אחד מהחלאות שחתמו על העצומה (זה כבר קורה, וזה מלחיץ את הנהלת התיאטראות...).

וכאן צריכה גם הממשלה להתערב, ולהציב אולטימטום לתיאטראות: חייבו את השחקנים להופיע בכל מקום ובכל מצב, פטרו את מי שמסרב – או שהמימון הממשלתי שלכם יופסק באופן מיידי. אין כל סיבה שהמדינה תממן את מי שפועלים נגדה. יש להציב גבול בפני השמאל ולבלום את ההשתוללות האנטי-ציונית שלו.

מקארתיזם

בשבועיים האחרונים זועקות הכותרות: "מקארתיזם!", "סתימת פיות!", וכל זאת בגלל פנייתה של תנועת "אם תרצו" לאוניברסיטת בן גוריון ודרישתה ממנה לאזן את ההטיה הפוליטית החריפה לשמאל האולטרא-קיצוני במחלקות מסוימות – אחרת, יפעלו למניעת תרומות לאוניברסיטה.

השמאל, כרגיל, לא מסוגל להתמודד עם ביקורת המופנית נגדו, ויוצר מגדרו מרוב כעס בגלל שהביקורת היא עניינית ומגובה בעובדות. מבחינת השמאל, חופש הביטוי וחופש הביקורת הם נחלתו הבלעדית, בעוד שהוא עומד מעל לכל ביקורת וחסין מפני כל בדיקה. כך הגיב השמאל בפרשת "הקרן החדשה", שגם אז התקומם נגד עצם העובדה שפעילותה של הקרן נחשפה ולא התמודד עם העובדות, וכך הוא מגיב גם עכשיו.

"מקארתיזם!", זועקות הכותרות, "פגיעה בחופש האקדמי", "סתימת פיות", זועקים השמאלנים, רק שהם לא כל כך מספקים עובדות ותימוכין לזעקותיהם ויללותיהם.

פגיעה בחופש האקדמי? מעולם, בכל תולדותיה של מדינת ישראל, לא סולק מן האקדמיה מרצה, דוקטור, או פרופסור בגלל שהביע דעות שמאלניות, קיצוניות ככל שיהיו. מעולם לא ננקטו אפילו צעדים משמעתיים פנימיים נגד מרצים שפעלו נגד המדינה, שקראו לחרם עליה ועל האוניברסיטאות שהם עצמם מלמדים בהן. אף אחד מהם לא פוטר ממשרתו (והמשיך לקבל את משכורתו מן המדינה, שאותה הוא קורא להחרים), אף אחד מהם לא נקרא לסדר ע"י האוניברסיטה, אף אחד מהם לא הועבר מתפקידי הוראה. וגם כעת, בפנייתה של "אם תרצו" אין קריאה כזו. יש רק קריאה לאיזון.

מאידך, מרצים שהעיזו להביע דעות ציוניות, או חלילה ימניות, סולקו מן האקדמיה. כך במקרה של ד"ר רן ברץ, שסולק מן האוניברסיטה העברית, לאחר שדעותיו הימניות לא מצאו חן בעיני משטרת המחשבות האקדמית. כך במקרה של ד"ר ירוחם לויט, שפוטר מאוניברסיטת בן גוריון לאחר שהביע דעות שלא מצאו חן בעיני הקומיסרים המקומיים. ד"ר דוד בוקעי, מזרחן מאוניברסיטת חיפה, אף זומן לחקירה במשטרה לאחר שהתבטאויותיו על ערביי ישראל הרגיזו את קובעי המוסר והנאורות. מפעם לפעם אנו שומעים על סטודנטים שטעמו מנחת זרועם של מרצים שמאלנים לאחר שהעיזו להופיע במדים ללימודים או העיזו להיעדר משיעורים עקב שירות מילואים. סטודנטים אחרים נפגעים בציוניהם לאחר שהעיזו לחרוג מהקו האנטי-ציוני המקובל בפקולטות השונות. אחרים, שמצליחים בכל זאת להתקדם באקדמיה, נתקלים בתקרת הזכוכית הפוליטית, המונעת מהם להתקדם לתפקידים בכירים, בעוד שאחרים, שכישוריהם האקדמיים נחותים משלהם, מתקדמים רק בזכות הדעות הנכונות שלהם.

וכל זה מתרחש באקדמיה, מקום שאמור להיות נאור, פלורליסטי, ליברלי, לקדם ריבוי דעות ודיון בריא ומפרה. אבל האקדמיה הישראלית היא כבר מזמן לא אקדמיה, במובנה האמיתי של המילה. היא הפכה לחברה מסוגרת, מונוליתית, מקובעת, שאינה מסוגלת לקבל את הדעה האחרת, השונה, בעוד שהיא מצהירה השכם והערב על ה"נאורות" שלה ועל ה"חופש האקדמי" שנמצא, כביכול, בסכנה.

החבר סטאלין היה מאוד מרוצה ממשיכי דרכו באקדמיה הישראלית.

אל מול זה, מה ניתן לעשות?

פנייתה של "אם תרצו" לאוניברסיטת בן גוריון היא צעד חשוב, אבל זו רק ההתחלה. "אם תרצו" הראתה את הדרך, וההמשך חייב להיות בפעולה ממשלתית. שלילת ההכרה של משרד החינוך והמל"ג בכל מוסד אקדמי שבו אין איזון פוליטי בשורות המרצים. עצירת תקציבים כוללת ומיידית לכל מוסד אקדמי שבשורותיו פועלים מרצים הפועלים נגד המדינה, ואינם מפוטרים מיידית.

הממשלה חייבת לטפל, ויפה שעה אחת קודם, במורסה האנטי-ציונית באוניברסיטאות. זו הסכנה האסטרטגית האמיתית על מדינת ישראל, הרבה יותר מן הגרעין האיראני והטרור הערבי. זהו איום קיומי על מדינת ישראל, והגיע הזמן לטפל בו.

הסתה למרד

הבוקר (3.8.10) ב"יומן הבוקר" ברשת ב' קרא יצחק פרי, יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים, למרי. הוא קרא לעובדים הסוציאליים לסרב לשתף פעולה עם גירוש העובדים הזרים, הגירוש שהחליטה עליו ממשלת ישראל. הוא קרא להם לסרב, ולמי שאינו מעוניין לסרב הוא קרא להתחלות.

הקריאה הזו לא נשמעה במחשכים, במחתרת, אלא ברדיו הממלכתי של המדינה, לקהל של אלפים רבים, בשעה של האזנת שיא לרדיו. ושום תגובה מ"אבירי שלטון החוק". שקט תעשייתי בתקשורת, שהעלימה את התבטאותו העבריינית של פרי.

תארו לעצמכם קריאה דומה מימין, נגד החלטת ממשלה הפוגעת בהתיישבות. הארץ כולה הייתה רועשת ורוגשת, וצבועי השמאל היו זועקים מרה על "פגיעה בשלטון החוק". מיותר לציין שמי שהיה קורא לסירוב היה מוזמן עוד באותו היום לחקירה במשטרה, וכנראה היה מועמד לדין על המרדה. הרי על הרבה פחות מזה הועמד לדין בשנות ה-90 משה פייגלין, שכל חטאו היה שמחה נגד פשע אוסלו.

אבל כשהקריאה באה משמאל, נגד הוראה חוקית שלא נראית לשמאל, הרי הכול מותר, ואל תבלבלו אותם עם זוטות כמו "שלטון החוק". הרי חופש הביטוי – וההסתה – שמור בישראל ה"דמוקרטית" רק לצד אחד של המפה הפוליטית...

אז שוב נחצה עוד קו אדום במאבקו של השמאל נגד מדינת ישראל. ושוב אנו עוברים על כך בשתיקה.

מתי נתעשת?

הפרשה והפאשלה

היום (8.4.10) נחשפה פרשה ביטחונית חמורה – חיילת ששירתה בלשכתו של אלוף פיקוד מרכז העתיקה אלפי מסמכים, בהם מסמכים מסווגים, והעבירה אותם לעיתונאי מעיתון "אל-ארד" במטרה מוצהרת לפגוע בביטחון המדינה.

המרגלת, ענת קם, עשתה את מה שעשתה בידיעה ברורה (ולא כ"טעות בשיקול הדעת", כפי שמנסים להציג את הדברים), מתוך אידיאולוגיה אולטרא-שמאלנית ברורה, ומתוך מטרה מוצהרת להביא לפגיעה בביטחון המדינה, ובפרט בקציני ובחיילי צה"ל, בשעה שאלה עושים את מלאכתם.

כבר עתה החלה מערכה תקשורתית כדי לטהר את המרגלת-הבוגדת וכדי לגמד את מעשיה. עיתונאים ואנשי ברנז'ה נוספים כבר מציירים את הבוגדת כבחורה נורמטיבית, אידיאליסטית, תמימה, בקיצור – ילדה טובה ירושלים, שבסך הכול עשתה טעות קטנה... תארו לעצמכם מה היה קורה אילו מישהו המזוהה עם הימין היה שם את ידו על מסמכים מסווגים שכאלה...

לצידה של המרגלת נמצא העיתונאי אורי בלאו, מהעיתון "אל-ארד", שקיבל ביודעין מסמכים מסווגים, שאינו אמור להחזיק, ופרסם אותם בידיעה ברורה שאסור לו לפרסם אותם, ושפרסום כזה עלול לפגוע במדינת ישראל ובצה"ל. בלאו עצמו נמלט ללונדון, שם הוא שוהה במימון "אל-ארד", נמלט מהחוק וממעצר.

שני אלה חייבים לשלם את המחיר המקסימאלי הקבוע בחוק.

על פי חוק העונשין, המרגלת ענת קם אשמה בריגול (חלק ב', פרק ז', סימן ד'), ומכיוון שעשתה זאת בכוונה לפגוע בביטחון המדינה, דינה מאסר עולם. מכיוון שמעשיה נעשו ביודעין, ובכוונה לפגוע במדינה, היא אשמה גם בבגידה (חלק ב', פרק ז', סימן ב'), והעונש על כך גם הוא מאסר עולם.

ה"עיתונאי" בלאו, שסייע למרגלת קם, אשם גם הוא בריגול (חלק ב', פרק ז', סימן ד', סעיף 113), אך הוא יצא בזול – העונש על מעשיו הוא רק 15 שנות מאסר.

השניים הללו חייבים לשלם מחיר כבד, הגבוה ביותר הקבוע בחוק, על מנת להרתיע בוגדים ומרגלים אחרים, הצומחים חדשות לבקרים בשמאל האנטי-ציוני. מאידך, ניתן לסמוך על מערכת המשפט האוהדת שתפטור את השניים עם עונשים קלים, אם בכלל.

ומה על עיתון "אל-ארד", שפרסם את כתבתו של בלאו? את העיתון המשוקץ הזה יש לסגור, אחת ולתמיד. העיתון הזה הפך, ולא מהיום, לבמה אנטי-ישראלית ואנטי-ציונית בוטה, על גבול האנטישמיות (ולעתים גם מעבר לגבול). להזכירכם, את עיתון "חדשות" סגר שר הפנים בזמנו על פרשה דומה, אך חמורה הרבה פחות. אין פלא שדווקא בעיתון הזה מצאו בלאו וקם בית חם ואוהד, ושדווקא בו התפרסמה כתבתו מלאת השנאה כלפי צה"ל של בלאו.

אבל מעל לכל, מדובר בפאשלה ענקית של השב"כ ושל צה"ל. אם הייתה קם מזוהה עם הימין, היא הייתה נתונה למעקב ולפיקוח של השב"כ, ואיש לא היה מאפשר לה להגיע לקרבה שכזו לקצינים בכירים, שלא לדבר על שירות בלשכת אלוף. אבל היותה מזוהה עם השמאל הקיצוני פטרה אותה ממעקב של השב"כ, וכך הצליחה המרגלת להגיע, בלא שאיש יעצור בעדה, ללשכתו של אלוף פיקוד המרכז ולהניח את ידה על אלפי מסמכים, חלקם הגדול מסווגים, שהעברתם לגורמים בלתי מוסמכים (בלשון המעטה) עלולה להביא לפגיעה חמורה בביטחון המדינה (לדוגמה, רביב דרוקר חשף הערב בערוץ 10 כי שבוע לפני מבצע "עופרת יצוקה" הגיש אורי בלאו לאישור הצנזורה את תוכנית המתקפה של צה"ל ברצועת עזה... מעניין איך היא הגיעה אליו...).

הגיע הזמן שהשב"כ יתחיל למלא את התפקיד שלשמו נועד (להזכירכם, ראשי התיבות שב"כ משמעם "שירות ביטחון כללי") ולהגן על המדינה מאיומים אמיתיים, מסוגם של קם ובלאו, במקום לבזבז את זמנו ברדיפה אחר הציבור הציוני והנאמן באיו"ש.

יום עצמאות שמח

לא, לא התבלבלתי, התאריך בלוח השנה הוא י"ד בניסן ולא ה' באייר, ובכל זאת, הברכה נכונה. זוהי המשמעות העמוקה, הראשונית והנכונה של חג הפסח, חג החירות, המשמעות שלרוב נעלמת מעינינו בשעה שאנו מסובים מדי שנה מסביב לשולחן הסדר, יחד הסבים וסבתות, הדודים והדודות, וקוראים שוב את ההגדה – חג הפסח הוא יום העצמאות הראשון של עם ישראל, הפעם הראשונה שבו יצא העם מעבדות לחרות.

לפני למעלה מ-3000 שנה היה עם ישראל משועבד במצרים, עד שקם לו מנהיג, משה, שעמד בפני פרעה ואמר, בפעם הראשונה בהיסטוריה, "שלח את עמי!". משה הוביל את בני ישראל מן העבדות במצרים אל החירות בארץ ישראל, בדרך הקשה דרך מדבר סיני. אז כהיום, היו מי שהתנגדו ליציאה לחירות, לא היו מוכנים לשלם את מחירה של העצמאות, והעדיפו להישאר ב"סיר הבשר" במצרים.

הדרך לחירות בארץ ישראל לא הייתה קלה, והייתה כרוכה ביציאה מארץ השפע מצרים ומסע במדבר החם והיבש אל הארץ המובטחת. למתנגדי החירות היה טיעון מנצח: לשוב אל סיר הבשר במצרים. מצרים היא ארץ שופעת ופורייה, שבה לא חסרו בני ישראל דבר (למעט חירותם). שם הם לא היו צפויים לסבול ברעב ובצמא. אך לחים ב"סיר הבשר" המצרי יש מחיר, והוא גבוה פי כמה מהמחיר של היציאה לחירות – החיים בצלו של שלטון זר, להיות כפופים לגחמותיו של שליט זר, שלעתים הוא נוח ולעתים הוא עוין, ומעל לכל, אובדן הזהות והסכנה שבהיטמעות באוכלוסיית המקום הזרה. אילו התעכבה יציאת מצרים, או אילו הייתה ידם של מתנגדי היציאה על העליונה, היה עם ישראל נטמע באוכלוסיית מצרים ונעלם לעד.

אבל משה הבין את המחיר של הישארות במצרים, גם אם היא נוחה – העבדות היא די נוחה: אתה לא אחראי לעצמך, ומישהו אחר דואג לך ומקבל עבורך את ההחלטות. מישהו אחר קובע לך מה לעשות ואיפה, וכל מה שאתה צריך לעשות זה לציית. בתמורה, אתה מקבל כמה פירורים שמשאירים אותך בחיים לעוד יום, לעוד שנה. בטווח הקצר זה ממש נחמד ונוח, אך בטווח הארוך נזקיה של העבדות גדולים הרבה יותר, ואת זה אנו, כאן, יכולים לראות על בשרנו מדי יום – עברו 62 שנים מאז הכריז דוד בן גוריון על מדינה יהודית בארץ ישראל, ואנו עדיין מתנהגים כאילו אנו בגלות, משועבדים לאיזה פריץ וחוששים מגחמותיו. 2000 שנות גלות הותירו בנו חותם פסיכולוגי שקשה מאוד למחוק.

משה הבין את כל זאת, והוליך את עמו לחירות. נכון, הדרך במדבר אינה קלה – חם, יבש ומסביב מסתובבים כל מיני שבטים עוינים, שממש לא מוכנים שעוד שבט יסתובב להם בין הרגליים. ובכל זאת, למרות הדרך הארוכה והקשה, המסע השתלם, ובני ישראל הגיעו לארצם, שיחררו אותה מהעממים שהשתלטו עליה בהיעדרם, והחלו לבנות את דמותם ועתידם בעצמם.

וזהו הלקח שעלינו ללמוד מן ההגדה, שאותה נקרא הערב מסביב לשולחן הסדר. לחירות יש מחיר, ללא ספק, ולעתים הוא גבוה. אך מחיר העבדות גבוה פי כמה. מוטב להשתחרר מהעבדות ומהתלות בפרעה (גם אם הוא נמצא בוושינגטון ולא במצרים), לשלם איזשהו מחיר אך להיות סוף-סוף עצמאיים באמת. המחיר של הכניעה לתכתיביו של הפרעה המודרני גבוה פי כמה: אובדן הריבונות, אובדן החירות, אובדן העצמאות.

כאמור, גם היום יש את אלה המתנגדים ליציאה לחירות, ומעדיפים את "סיר הבשר" האמריקאי על פניה. גם להם יש טיעון מנצח – הסיוע האמריקאי חשוב (רק חבל שאת רובו אנחנו כלל לא רואים כאן...), אבל אין שום סיבה להפריז בערכו ובכמותו (אחוזים בודדים מתקציב המדינה). המחיר שאנו משלמים תמורתו מוגזם ומופרז, והופך את מדינת ישראל לכפופה לפריץ מוושינגטון. האם פירורי "סיר הבשר" האמריקאי שווים את אובדן חירותנו? האם יקום לנו מנהיג שיאמר "שלח את עמי!" בגרסה המודרנית?

יצא המרצע מן השק

המתקפה החזיתית של משטר חוסיין על ישראל הורידה סופית את המסכה מעל פניו של המשטר בוושינגטון. מדובר במשטר עוין ואלים, שכבר חצה, במודע ובמוצהר, את הקו אל האנטישמיות הגלויה.

ה"זובור" הגלוי, הפומבי והמוצהר של המשטר בוושינגטון לנתניהו מחייב את ישראל לשקול מחדש את יחסיה עם ארה"ב.

המשטר בוושינגטון היה מודע, מעל לכל ספק, שהקפאת הבנייה הגזענית באיו"ש אינה כוללת את ירושלים. ובכל זאת, ארה"ב פתחה במשבר מלאכותי מול ישראל, כדי להשיג את מה שרצתה מיומו הראשון של הנשיא השחור – להוריד את נתניהו על הברכיים.

וישראל? מגמגמת, מבולבלת, מתנצלת – על מה? כל התנצלות כזאת רק מחמירה את מצבנו, רק מחזקת את התפיסה בעולם כי ישראל חלשה ומפוחדת – ותפיסה כזאת רק מזמינה עוד ועוד לחץ, יותר ויותר ברוטאלי.

עם ידידים כאלה, מי צריך אויבים?

התגובה הישראלית למתקפה האנטישמית הזו היתה צריכה להיות חדה וברורה.

ראשית, לאחר שאיחר במכוון לארוחת הערב עם בני הזוג נתניהו ביום רביעי האחרון, היתה צריכה ישראל להורות לסגן הנשיא ביידן לעזוב את ישראל מיד. במקביל, היה על שר החוץ להורות לשגריר בוושינגטון לחזור להתייעצויות. היום (יום א') היה על נתניהו להכריז על סיום הקפאת הבנייה, ועל תנופת בנייה מאסיבית באיו"ש – ובמקביל, על אכיפת חוקי הבנייה והתכנון על ערביי איו"ש. ולבסוף, נתניהו היה צריך להבהיר לאמריקאים שהם לא בעלי הבית כאן, שישראל היא מדינה עצמאית וריבונית, וכשהם, שם בוושינגטון, ישובו לשפיות – שיתקשרו.

יש מי שקוראים לנתניהו להתקפל ולהתרפס בפני הפריץ מוושינגטון בגלל האיום האירני – שקר וכזב. האמריקאים השלימו זה מכבר עם פצצה גרעינית בידי האיראנים. הם אינם מתכוונים לנקוט שום צעד משמעותי, צבאי או מדיני, כדי למנוע מהאיראנים מלהשיג נשק גרעיני, וכל מה שהם עושים עכשיו זו העמדת פנים, כדי למנוע מישראל לתקוף בחסות "תנו צ'אנס לסנקציות". ארה"ב של הנשיא חוסיין לא תגן על ישראל מפני אירן. אין כל טעם להתרפס בפניהם תמורת כלום אחד גדול.

התרפסות בפני ארה"ב כעת עלולה להביא את ישראל לסכנה קיומית – האמריקאים הרי לא ינקפו אצבע כדי לעצור את פרויקט הגרעין האיראני מחד, ומאידך, הוויתורים שחלילה נבצע לטובת ה"פלסטינאים" יעמידו את ישראל בסכנה קיומית בצורת מדינה "פלסטינאית" 5 דקות מכפר סבא, ששולטת באש על גוש דן ונתב"ג.

זה הזמן לחשבון נפש בכל הנוגע ליחסינו עם ארה"ב. הגיע הזמן לצייר קו בחול ולהבהיר לחוסיין ש"עד כאן!", וששום דרישה נוספת לא תתקבל. התרפסות בפני המשטר האנטישמי בוושינגטון תעמיד את ישראל בפני סכנה קיומית חסרת תקדים. עמידה על שלנו, גם במחיר עימות זמני עם חוסיין, היא הדרך היחידה להבטיח את קיומה ובטחונה של מדינת ישראל.

סערת המכפלה

מזה שלושה ימים מתחוללות התפרעויות אלימות של תושבי חברון הערבים. הסיבה – או, יותר נכון, התירוץ – הכרזת ממשלת ישראל על הוספת מערת המכפלה וקבר רחל לרשימת אתרי המורשת של מדינת ישראל.

גם בקרבנו וגם בעולם, כמובן, ישנן נשמות "טובות" המתייצבות לצידם של ה"פלסטינים", הדורשים להסיר את שני האתרים מרשימת אתרי המורשת.

התגובה הפבלובית הזו, שהחל לא אחר מאשר מנהיג ה"מתונים" וה"פרטנר" החביב אבו מאזן, צריכה ללמד אותנו (שוב) על מהותו האמיתית של הסכסוך וצריכה להסיר (שוב) את המסכות מעל פניהם של ערביי הארץ ומעל כוונותיהם.

כל מי שחשב בתמימותו הרבה כי מדובר כאן בסכסוך לאומי, בין שני עמים המעוניינים, כל אחד, במדינת לאום משלו, שוב התבדה. כל מי שחשב שמדובר בסכסוך שניתן לפתור, שוב התבדה.

מה שהקפיץ את הצד השני אינה תוכנית השיפוצים במערת המכפלה, אלא עצם הקישור שלה ליהדות. שני האתרים (מערת המכפלה וקבר רחל) מחזקים את הקשר היהודי ההדוק, המתועד והעתיק לארץ. זה לא מסתדר לכל משכתבי ההיסטוריה, המנסים למחוק את קיומו של העם היהודי ואת הקשר שלו לארץ, לטובת קידומו של עם פיקטיבי (ה"פלסטינים"). וזה, כאמור, מה שהקפיץ את אבו מאזן ה"מתון".

לערבים ולאסלאם אין כל קשר לארץ ישראל. כל ה"מורשת" של ה"פלסטינים" מתבססת על שקרים ובדיות, וכל מטרתה אינה להקים מדינת לאום "פלסטינית" אלא לשלול מהיהודים את זכותם למדינה במולדתם. זהו עוד שלב במערכת הדה-לגיטימציה האנטישמית המתנהלת נגד ישראל, שלב המובל דווקא ע"י ה"מתונים" של הפת"ח.

סכסוך שכזה לא ניתן לפתור ע"י פשרה. דרישה כוללנית שכזו לא ניתן לרצות או לפייס. לא משנה על כמה הסכמים נתחום או מכמה שטחים ניסוג, הסכסוך הזה יימשך. כל מי שמחפש פיתרון קסם רק יגביר את שפיכות הדמים.

הסכסוך הזה יסתיים רק כשאחד משני הצדדים יעלם. אם ישראל אינה מתכוונת להיעלם (וכלל לא ברור אם ישראל נחושה מספיק כדי לשרוד), עליה להגיב בכוח בלתי מתפשר לכל פרובוקציה של האוייב. רק כשהאוייב יבין כי אין באפשרותו לסלק את ישראל מכאן, בשום דרך ובשום אמצעי, רק כשהאוייב יקבל את ישראל כגורם קבוע באזור (ולא כמשהו זמני, כפי שאנו נתפשים כיום בעיני הערבים), רק אז יגיע השלום המיוחל.

ישראל אינה יכולה להסיר את שני האתרים מרשימת אתרי המורשת. מלבד העובדה שהסרתם תערער שוב את זיקתה של מדינת ישראל לארץ ישראל, הרי הסרה שכזו תהווה כניעה (עוד כניעה) לטרור הערבי. כך יוכלו הערבים לקבל, למעשה, זכות וטו על כל דבר שמתבצע בארץ. היום זו מערת המכפלה, ומחר זו תל אביב.

את המהומות הללו יש לדכא ולמחוץ ביד קשה ובלתי מתפשרת, לפני שיתפשטו לשאר אזורי יהודה ושומרון ואף לתוך ערביי ישראל. היינו בסרט הזה כבר פעמיים (ב-1987 וב-2000). פעמיים סירבה ישראל להפעיל כוח כדי לעצור התמרדות ערבית בעודה באיבה. האם הפעם נלמד את הלקח?