הרצח וההסתה

ביום שבת האחרון (8.1.11) אירעה התקפת ירי במהלך כינוס פוליטי שערכה חברת הקונגרס גבריאל גיפורדס בטוסון, אריזונה. חברת הקונגרס, שככל הנראה היתה המטרה, נפצעה באורח קשה, והיא עדיין נאבקת על חייה. בהתקפה נהרגו שישה (בהם שופט פדרלי וילדה בת 9) ונפצעו 14. היורה, צעיר מעורער בנפשו, נעצר.

עוד בטרם פונו כל הפצועים מזירת התקרית כבר החלה תזמורת ההסתה של התקשורת ה"ליברלית" לילל, במתקפה מתואמת נגד הימין האמריקאי בכלל, ונגד תנועת "מסיבת התה" בפרט. מטרתם היתה ברורה: מנהיגת התנועה, מושלת אלסקה לשעבר שרה פיילין. חלק מאמצעי התקשורת האשימו אותה ישירות באחריות לרצח, אחרים הסתפקו בהאשמתה באחריות כללית בלבד. החרו-החזיקו אחריהם כלי התקשורת הישראליים, שעטו כמוצאי שלל רב על האירוע הטרגי והצטרפו למקהלת ההסתה האמריקאית.

כמה חבל שהעובדות מספרות סיפור אחר לגמרי: היורה, ג'ראד לופנר, צעיר תמהוני, שסולק מלימודיו עקב הפרעות נפשיות. בין חפציו נמצאו עותקים של "מיין קאמפף" ושל המניפסט הקומוניסטי. עד לכתיבת שורות אלה לא הוכח שום קשר בינו לבין "מסיבת התה" או לבין שרה פיילין - ולא נמצאה גם שום הוכחה כי הוא עקב בכלל אחר פרסומי התנועה או אחר הופעותיה הפומביות של שרה פיילין או אחרי הופעותיה בתקשורת, האלקטרונית או הכתובה. גלן בק, בתוכניתו מה-11.1, פירק לגורמים את מסע ההסתה של התקשורת ה"ליברלית".
אבל, כרגיל, העובדות לא מפריעות לשמאל (בישראל או בארה"ב, זה אותו הדבר). השמאל, שם וכאן, רוקד על הדם, על דמם של הנרצחים ושל הפצועים, על דמה של ילדה בת 9, ועל דמה של חברת קונגרס צעירה ואמיצה (כך לפי גלן בק, ה"קיצוני", שהואשם גם הוא ע"י ה"ליברלים" באחריות לתקרית הקשה). העובדות לא מעניינות את השמאל. שמאלנים לעולם לא יתנו לעובדות לקלקל להם מסע הסתה מתגלגל.
הבעיה היא, מבחינתנו, שבארה"ב ישנם אמצעי תקשורת שמרניים גדולים וחזקים. שם התקשורת אינה שבויה כולה בידי השמאל, אינה מופקרת כולה לפרופגנדה הליברלית. בארה"ב, "פוקס ניוז" ועיתונים שמרניים, כמו ה"וושינגטון טיימס", מהווים אופוזיציה שפויה לתקשורת ה"ליברלית" - ואילו בישראל עדיין אין חלופה שכזו. התקשורת האלקטרונית כולה נמצאת בלפיתתו של השמאל, ועד לאחרונה כך היה גם בתקשורת המודפסת. אין פלא שהעלייה המטאורית בתפוצתו של "ישראל היום" מפחידה את ברוני התקשורת של השמאל. אך ישראל עדיין רחוקה שנות אור מהמציאות התקשורתית בארה"ב. הציבור בישראל עדיין, ברובו, נתון לשטיפת המוח של התקשורת השמאלנית.

ישראל משוועת לתקשורת מאוזנת, הגונה, ציונית. כמו שכבר קבעתי כאן, זה הזמן ל"פוקס ניוז".

מקארתיזם!

כשהחליטה הכנסת על הקמת ועדה לבדיקת מימונם של ארגוני השמאל הקיצוני, קמה זעקה. כל ה"נאורים" וה"ליברלים" הזדקפו על רגליהם האחרויות וזעקו "סתימת פיות!", וכמובן, היסמה החביבה על ה"נאורים" למינים, "מקארתיזם!"

כרגיל, לגלוחי הראש הזועקים סיסמאות בכיכרות (האמיתיות או הווירטואליות) אין כל מושג מה משמעותן של המילים הגדולות שאותן הם זורקים לחלל האוויר כלאחר יד.

מהו מקארתיזם?

המונח נגזר משמו של הסנטור ג'וזף מקארתי, שפעל בשנות ה-50 של המאה הקודמת בארה"ב לחשיפתם ולהענשתם של סוכנים סובייטיים שהושתלו בליבם של מוקדי הכוח של ארה"ב. לאחר בחירות 1952 עמד מקארתי בראשה של ועדת-המשנה של הסנאט לחקירות, והחל לחקור את חדירתם ופעולותיהם של סוכנים סובייטיים בארה"ב.
אל הועדה הזו, ואל ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקאית, זומנו החשודים, בהם אישים ידועים ורבי השפעה, ותוחקרו, לעתים בברוטאליות, ע"י מקארתי ואחרים (הנה דוגמה).

שמו הפך, בפיהם של אנשי שמאל, לשם נרדף לרדיפה חסרת בסיס על רקע פוליטי, לסתימת פיות, ל"רשימות שחורות" וכן הלאה. הוא הפך למותג, למושג ערטילאי שאותו נוהגים אנשי שמאל להטיח בפני כל מי שמעז לחשוב אחרת מהם.

כן, מקארתי היה אדם לא מנומס (בלשון המעטה). אין וויכוח שעבודתו בועדה שבראשה עמד לא היתה נעימה, גם לו ובוודאי לאלה שזומנו להופיע לפניו. אין ספק גם שהוא לקח את העניין רחוק מדי כשהסתבך עם הצבא, ב-1953, ובכך הביא למפלתו.

אבל זה רק חצי מהסיפור של מקארתי, החצי הנוח לשמאל, החצי היחידי בסיפור שאותו תזכו לשמוע, החצי שהופך את הימין לדיקטטורי ומדכא ואת השמאל לנאור והומני.
לסיפור יש חצי שני, והוא "מסמכי וינונה".

מסמכי וינונה הוא הכינוי שניתן למספר רב של מסמכים של שירות הביון הסובייטי מימי מלחמת העולם השנייה ולאחריה, ושפוענחו במשך כ-40 שנה. המסמכים הללו נחשפו לציבור רק בשנת 1995, וחשיפתם הוכיחה את צדקתו של מקארתי. מסתבר שמקארתי לא עסק סתם ברדיפה פוליטית חסרת בסיס, ב"צדי מכשפות" כפי שהואשם ע"י יריביו, אלא שהאשמותיו היו מבוססות על עובדות.
מסמכי וינונה מגלים כי במוקדי הכוח בארה"ב, באותן השנים שבהן פעל מקארתי, נמצאו מאות סוכנים סובייטיים, סוכנים שהעבירו מידע לאדוניהם במוסקבה.
ואת זה לא מספרים לכם (וגם לשטופי המוח הזועקים סיסמאות).

ובכן, יש לקוות כי בפעם הבאה שתיתקלו במונח (ויש לשער שתיתקלו בו לא מעט בימים אלו, לאור עצרת ההסתה המתוכננת למוצ"ש הקרוב) תבינו אותו יותר טוב - ותבינו יותר טוב את הבורות והשטנה הנמצאות בצידו השני של המתרס הפוליטי.

הקוזק הנגזל

היום (10.1.10) התפרסם סרטון הקורא, לכאורה, לפגוע במשנה לפרקליט המדינה שי ניצן. הרוחו, כמובן, סוערות, ויש לצפות כי הפרקליט החרוץ יפעל מייד לחקירת הנושא ולמציאת האשמים.
להזכירכם, זהו אותו שי ניצן שלא מצא כל פסול בקריאה "לסרס מתנחלים", ולא ראה כל בעיה עם תערוכת ההסתה והנאצה נגד שר החוץ ליברמן (וראו גם כאן). כל עוד ההסתה באה משמאל, למר ניצן אין כל בעיה. נגד "מתנחלים" ואנשי ימין מותר - ואף רצוי, ככל הנראה - להסית, והכל בברכתו של שי ניצן.
אבל כשמדובר בהסתה נגד ערבים, מר ניצן מיד נכנס לפעולה - כך במקרה של קבוצות בפייסבוק שבהן התפרסמו כמה דברים ממש לא נחמדים על ערבים (אבל לא שונים מהותית מדברים שמתפרסמים ברשת נגד הימין ונגד ה"מתנחלים" - אבל, שוב, זה בסדר, מקובל וראוי בעיניו של ניצן...).

הקומיסרים של השמאל, וניצן ביניהם, לא הפנימו שבמדינה המתיימרת להיות דמוקרטית, חופש הביטוי נתון בידיהם של כל האזרחים, ולא שייך רק לצד אחד של המפה הפוליטית. אם מותר להציג את שר החוץ כמפלצת, אם מותר לקרוא "לסר מתנחלים", אם מותר לקרוא לרצוח חבר כנסת, אז גם הקריאות באותו סרטון מותרות ומקובלות בחלק מחופש הביטוי.
אם יש בעיה עם הדברים שנאמרו באותו סרטון, הרי שיש בעיה גם אם דברים אחרים, הבאים משמאל לימין, וכדאי שגם האחראים להם יזומנו לחדרי החקירות כדי שגם להם יובהרו גבולות חופש הביטוי.

מר ניצן, יש אמירה באנגלית שכדאי שתפנים, "what's good for the goose is good for the gander". מה שטוב לשמאל, טוב גם לימין. מה שמותר לשמאל, מותר גם לימין.
אלא אם כן אתה רואה את מדינת ישראל בדמותה של מזרח גרמניה או קובה...

השמאל והחוק

המנטרה של השמאל, שדואג לדקלם אותה בכל עת שמישהו מעז לחלוק על האג'נדה שלו, היא "שלטון החוק". יש לכבד את "שלטון החוק", יש לדאוג ל"שלטון החוק", "שלטון החוק" מעל לכל.

אבל מסתבר שיש דברים שמעבר לשלטון החוק...

יחסו של השמאל לחוק מאופיין בצביעות רבה. השמאל מכבד את החוק כל עוד הוא מתאים למטרותיו. מיריביו, ובעיקר מחרדים ומ"מתנחלים", דורש השמאל לכבד את "שלטון החוק" ולציית לו בכל מחיר, גם כשהציות לחוק סותר עקרונות גבוהים וחשובים יותר. אך מה קורה כאשר החוק מתנגש עם ערכיו של השמאל? פתאום, "שלטון החוק" כבר לא חשוב, אלא העקרונות וה"מוסר", הפרת החוק הופכת לחובה, והציות לחוק הופך לפתע לבלתי מוסרי בעליל.

דוגמה מובהקת לכך ראינו בפרשת עמנואל, כאשר ההורים האשכנזים נדרשו לציית לחוק בכל מחיר, גם במחיר פגיעה בעקרונותיהם. כאשר הם הציעו הצעות פשרה כאלה ואחרות, כולן נדחו, ושוב הם נדרשו לציית ל"שלטון החוק", בכל מחיר. כשהחליטו ההורים לשלם את מחיר העמידה על עקרונותיהם, והעדיפו ללכת לכלא, הם הוקעו כעבריינים וכבלתי מוסריים.

אך מה קורה כשהתמונה מתהפכת? כשהשמאל נמצא בעימות עם החוק?

הפרת החוק הופכת לפתע לחובה מוסרית. סרבני השמאל, כאלה שהעדיפו לשלם מחיר על עקרונותיהם – וגם כאלה שלא – הועלו על נס כמוסריים. פתאום הפרת החוק הופכת למוסרית. כך גם בפרשת העובדים הזרים, כשמעל כל העיתונים ובכל אמצעי התקשורת האלקטרוניים נשמעות לאור היום קריאות ישירות להפרת החוק בשם "מוסר" כלשהו. תארו לעצמכם כיצד היו מתייחסים אותם אלה, הקוראים עתה להפר חוק, לקריאות להפרת חוק מימין, לקריאה לסרב לגירוש יהודים... בעצם, אתם לא צריכים לתאר או לדמיין – הרי כל מי שקרא להפרת חוק או לסירוב פקודה מימין הוקע כפושע וכפוגע ב"שלטון החוק" הקדוש כל כך בעיני השמאל, הנוהג להפר אותו ולרמוס אותו בכל עת שאינו מתיישר עם האג'נדה שלו.

וכך גם בימים אלו, שבהם נשמעת בגלוי עוד קריאה להפרת חוק, והפעם בעניין חוק שעון הקיץ. נכון, אין זו עבירה פלילית לא להזיז את מחוגי השעון, והיחידים להיפגע הם המוזרים הללו שלא יזיזו את השעון וכל אלו שיהיו איתם באיזשהו סוג של קשר. אבל אין הדבר משנה כהוא זה את העובדה שמדובר בחוק, ושמדובר בקריאה, גלויה ובוטה, להפרת חוק.

אילו רצו אנשי שמאל להשפיע באמת, לנסות באמת להסדיר את העניין לפי מה שנראה להם מתאים, הרי יש להם דרך חוקית לעשות זאת: דרך נציגיהם בכנסת. אלו יכלו להעלות את הנושא לדיון לפני חודשיים-שלושה, ולשנות את החוק בהצבעה בכנסת, ובא לציון גואל. אך מדוע לעשות משהו בדרך המסודרת והחוקית אם אפשר לעשות פרובוקציה ולרמוס את "שלטון החוק" היקר כל כך? במקום להיזכר בעניין במאי או ביוני, נזכרו השמאלנים בעניין לפני כשבועיים, במקרה בתקופה שבה רובנו מקבלים לוחות שנה לקראת השנה החדשה, ובהם ישנה התזכורת לשעון החורף. השמאלן המצוי נדהם – יש השנה שעון חורף! ואחרי שהתאושש מההלם שתקף אותו, פנה לדרך הפעולה היחידה ששמאלן מצוי מכיר – פרובוקציה. כך המתקפה המרושעת על שר הפנים אלי ישי, שכלל לא אחראי למועדי שעון הקיץ והחורף (מועדים אלו נקבעו בחוק לפני שנים, בפשרה בין ש"ס לבין שינוי ומרצ, אבל עדיף שלא לבלבל את השמאלנים עם העובדות), וכך הקריאות שלא להזיז את מחוגי השעון, במין התרסה ילדותית, שהן קריאות למרי (הפרת חוק ממניעים פוליטיים = מרי. חד וחלק).

אז מה הפתרון? עם הצטברות הפרובוקציות והאלימות הפוליטית של השמאל, יחד עם החתרנות הנמשכת שלו, אולי הפתרון היחידי הוא פשוט להראות לכלבים את הכלביה...

החרם - ועונשו

בסוף השבוע האחרון פרסמו שורה של "אמנים" עצומה שבה הם קוראים כי יסרבו להופיע בהיכל התרבות החדש שעומד להיפתח באריאל. על העצומה חתמו כל מיני נאורים מטעם עצמם, וחשבו כי בהיותם "אנשי תרבות" הם יסחפו את ההמונים אחריהם.

העצומה הזו רק חשפה אותם בקלונם ובעליבותם. תגובת הנגד המהירה, החריפה והיעילה היממה אותם. כבר ביום ראשון, 29.8, הסירו את שמם מן העצומה חמישה מן החותמים (אם כי את הקלון שדבק בהם בעקבות האקט הגזעני הזה לא יוכלו להסיר במהרה...), ושורות המתנגדים להם רק הולכות ומתמלאות, ובהם אמנים השמים בכיס הקטן את כל "אנשי התרבות" החושבים כי השמש זורחת מתוך צידם האחורי (אם להשתמש בביטוי עדין...).

אלה הם פניו של השמאל, מודל 2010. חוסר סובלנות, אלימות, בריונות. זהו השמאל ה"נאור", ה"ליברלי", הפלורליסטי", שמאל שאיבד את דרכו אחרי 17 שנות "שלום", שנדחה שוב ושוב ע"י רובו המכריע של העם, שכל דחייה כזו רק דוחקת אותו עמוק עוד יותר לפינת הקיצוניות, הרדיקליות, למעשים פרובוקטיביים וגזעניים כמו זה (האם הם היו מעיזים להחרים יישוב ערבי?), מעשים שרק מרחיקים עוד יותר את השמאל ההזוי מן הרוב השפוי, דוחקים אותו עוד ועוד לפינת הקיצוניות, שלא לומר הביזאריות.

זה השמאל שמוכן ללכת מרחק אין קץ לקראת האויב הערבי, שמוכן לרצות ולפייס אותו, שמוכן לדבר איתו בכל מחיר, אבל לא מוכן לקבל את המחנה השני של עמו-הוא. זה השמאל שמוכן לוותר ולהתקפל ולהתרפס בפני האויב הערבי, אבל מפגין קשיחות ואלימות כלפי בני עמו-הוא. זה השמאל הקורא לחרם על מדינת ישראל, ועל ה"מתנחלים", אבל יוצא מגדרו בזעם קדוש כשמשתמשים בכלים שלו נגדו (ע"ע "אם תרצו"), ומעיזים לקרוא לחרם על אוניברסיטה שהפכה לחממה של שמאל אנטישמי.

אז מה עושים?

קודם כל, כל אדם שפוי יכול לעשות מעשה ולהחרים כל תיאטרון שממשיך להעסיק את אחד מהחלאות שחתמו על העצומה (זה כבר קורה, וזה מלחיץ את הנהלת התיאטראות...).

וכאן צריכה גם הממשלה להתערב, ולהציב אולטימטום לתיאטראות: חייבו את השחקנים להופיע בכל מקום ובכל מצב, פטרו את מי שמסרב – או שהמימון הממשלתי שלכם יופסק באופן מיידי. אין כל סיבה שהמדינה תממן את מי שפועלים נגדה. יש להציב גבול בפני השמאל ולבלום את ההשתוללות האנטי-ציונית שלו.

מקארתיזם

בשבועיים האחרונים זועקות הכותרות: "מקארתיזם!", "סתימת פיות!", וכל זאת בגלל פנייתה של תנועת "אם תרצו" לאוניברסיטת בן גוריון ודרישתה ממנה לאזן את ההטיה הפוליטית החריפה לשמאל האולטרא-קיצוני במחלקות מסוימות – אחרת, יפעלו למניעת תרומות לאוניברסיטה.

השמאל, כרגיל, לא מסוגל להתמודד עם ביקורת המופנית נגדו, ויוצר מגדרו מרוב כעס בגלל שהביקורת היא עניינית ומגובה בעובדות. מבחינת השמאל, חופש הביטוי וחופש הביקורת הם נחלתו הבלעדית, בעוד שהוא עומד מעל לכל ביקורת וחסין מפני כל בדיקה. כך הגיב השמאל בפרשת "הקרן החדשה", שגם אז התקומם נגד עצם העובדה שפעילותה של הקרן נחשפה ולא התמודד עם העובדות, וכך הוא מגיב גם עכשיו.

"מקארתיזם!", זועקות הכותרות, "פגיעה בחופש האקדמי", "סתימת פיות", זועקים השמאלנים, רק שהם לא כל כך מספקים עובדות ותימוכין לזעקותיהם ויללותיהם.

פגיעה בחופש האקדמי? מעולם, בכל תולדותיה של מדינת ישראל, לא סולק מן האקדמיה מרצה, דוקטור, או פרופסור בגלל שהביע דעות שמאלניות, קיצוניות ככל שיהיו. מעולם לא ננקטו אפילו צעדים משמעתיים פנימיים נגד מרצים שפעלו נגד המדינה, שקראו לחרם עליה ועל האוניברסיטאות שהם עצמם מלמדים בהן. אף אחד מהם לא פוטר ממשרתו (והמשיך לקבל את משכורתו מן המדינה, שאותה הוא קורא להחרים), אף אחד מהם לא נקרא לסדר ע"י האוניברסיטה, אף אחד מהם לא הועבר מתפקידי הוראה. וגם כעת, בפנייתה של "אם תרצו" אין קריאה כזו. יש רק קריאה לאיזון.

מאידך, מרצים שהעיזו להביע דעות ציוניות, או חלילה ימניות, סולקו מן האקדמיה. כך במקרה של ד"ר רן ברץ, שסולק מן האוניברסיטה העברית, לאחר שדעותיו הימניות לא מצאו חן בעיני משטרת המחשבות האקדמית. כך במקרה של ד"ר ירוחם לויט, שפוטר מאוניברסיטת בן גוריון לאחר שהביע דעות שלא מצאו חן בעיני הקומיסרים המקומיים. ד"ר דוד בוקעי, מזרחן מאוניברסיטת חיפה, אף זומן לחקירה במשטרה לאחר שהתבטאויותיו על ערביי ישראל הרגיזו את קובעי המוסר והנאורות. מפעם לפעם אנו שומעים על סטודנטים שטעמו מנחת זרועם של מרצים שמאלנים לאחר שהעיזו להופיע במדים ללימודים או העיזו להיעדר משיעורים עקב שירות מילואים. סטודנטים אחרים נפגעים בציוניהם לאחר שהעיזו לחרוג מהקו האנטי-ציוני המקובל בפקולטות השונות. אחרים, שמצליחים בכל זאת להתקדם באקדמיה, נתקלים בתקרת הזכוכית הפוליטית, המונעת מהם להתקדם לתפקידים בכירים, בעוד שאחרים, שכישוריהם האקדמיים נחותים משלהם, מתקדמים רק בזכות הדעות הנכונות שלהם.

וכל זה מתרחש באקדמיה, מקום שאמור להיות נאור, פלורליסטי, ליברלי, לקדם ריבוי דעות ודיון בריא ומפרה. אבל האקדמיה הישראלית היא כבר מזמן לא אקדמיה, במובנה האמיתי של המילה. היא הפכה לחברה מסוגרת, מונוליתית, מקובעת, שאינה מסוגלת לקבל את הדעה האחרת, השונה, בעוד שהיא מצהירה השכם והערב על ה"נאורות" שלה ועל ה"חופש האקדמי" שנמצא, כביכול, בסכנה.

החבר סטאלין היה מאוד מרוצה ממשיכי דרכו באקדמיה הישראלית.

אל מול זה, מה ניתן לעשות?

פנייתה של "אם תרצו" לאוניברסיטת בן גוריון היא צעד חשוב, אבל זו רק ההתחלה. "אם תרצו" הראתה את הדרך, וההמשך חייב להיות בפעולה ממשלתית. שלילת ההכרה של משרד החינוך והמל"ג בכל מוסד אקדמי שבו אין איזון פוליטי בשורות המרצים. עצירת תקציבים כוללת ומיידית לכל מוסד אקדמי שבשורותיו פועלים מרצים הפועלים נגד המדינה, ואינם מפוטרים מיידית.

הממשלה חייבת לטפל, ויפה שעה אחת קודם, במורסה האנטי-ציונית באוניברסיטאות. זו הסכנה האסטרטגית האמיתית על מדינת ישראל, הרבה יותר מן הגרעין האיראני והטרור הערבי. זהו איום קיומי על מדינת ישראל, והגיע הזמן לטפל בו.

הסתה למרד

הבוקר (3.8.10) ב"יומן הבוקר" ברשת ב' קרא יצחק פרי, יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים, למרי. הוא קרא לעובדים הסוציאליים לסרב לשתף פעולה עם גירוש העובדים הזרים, הגירוש שהחליטה עליו ממשלת ישראל. הוא קרא להם לסרב, ולמי שאינו מעוניין לסרב הוא קרא להתחלות.

הקריאה הזו לא נשמעה במחשכים, במחתרת, אלא ברדיו הממלכתי של המדינה, לקהל של אלפים רבים, בשעה של האזנת שיא לרדיו. ושום תגובה מ"אבירי שלטון החוק". שקט תעשייתי בתקשורת, שהעלימה את התבטאותו העבריינית של פרי.

תארו לעצמכם קריאה דומה מימין, נגד החלטת ממשלה הפוגעת בהתיישבות. הארץ כולה הייתה רועשת ורוגשת, וצבועי השמאל היו זועקים מרה על "פגיעה בשלטון החוק". מיותר לציין שמי שהיה קורא לסירוב היה מוזמן עוד באותו היום לחקירה במשטרה, וכנראה היה מועמד לדין על המרדה. הרי על הרבה פחות מזה הועמד לדין בשנות ה-90 משה פייגלין, שכל חטאו היה שמחה נגד פשע אוסלו.

אבל כשהקריאה באה משמאל, נגד הוראה חוקית שלא נראית לשמאל, הרי הכול מותר, ואל תבלבלו אותם עם זוטות כמו "שלטון החוק". הרי חופש הביטוי – וההסתה – שמור בישראל ה"דמוקרטית" רק לצד אחד של המפה הפוליטית...

אז שוב נחצה עוד קו אדום במאבקו של השמאל נגד מדינת ישראל. ושוב אנו עוברים על כך בשתיקה.

מתי נתעשת?