בשבוע שעבר התעוררה מדינת ישראל וגילתה שיש לה בעיית אלימות.
בוקר טוב, ישראל! בעיית האלימות לא החלה השבוע. היא גם לא החלה בקיץ החם והמיוזע הזה, וגם לא השנה. היא איתנו מאז תחילת העשור הקודם, לפחות ברמות האלה – רק שלא שמנו לב אליה מסיבות שונות (בעיקר בגלל גל הטרור שחווינו מאז 1994).
אז ישראל פקחה השבוע את עיניה, גילתה שיש לה בעיה – ונכנסה לפאניקה. במצב של פאניקה עושים שני דברים: חוזרים לפתרונות ישנים ומוכרים (גם כאלה שלאו דווקא מתאימים לבעיה הנוכחית) מחד, והחלה לפעול "מהמותן", מאידך, לפעול במהירות, בפזיזות, מבלי לחשוב, מבלי להבין – וזה בעייתי, כי מבלי להבין את בעיית האלימות, את הגורמים לה, לא נוכל לפתור אותה.
מיד עלתה הדרישה, מהמפכ"ל ועד אחרון האזרחים, לעוד שוטרים – כאילו שהבעיה נולדה ממחסור בכוח אדם במשטרה. חזרה, כאמור, לפתרונות ישנים ומוכרים, גם אם הם לא מתאימים. האזרחים דורשים עוד שוטרים כי הם חושבים שנוכחות משטרתית צפופה תספק להם את הביטחון שהם צריכים. המפכ"ל דורש עוד שוטרים, כי משמעות הדבר עוד תקציבים ועוד כוח – ואין ראש ארגון שלא רוצה את שני הדברים הללו. ראש הממשלה והשרים יתנו להם את מבוקשם, גם אם חלקם מבינים שזה לא יפתור את הבעיה (אם כי הם לא מבינים מדוע). עליהם לרצות את האזרחים – ויותר מכך את התקשורת, שמייללת על כך מאז שבת, מאז הלינץ' בטיילת. ואם תיפתח עוד מהדורת חדשות עם פניה הרציניות של יונית ובפיה דיווח על עוד רצח, עלול בהחלט, לדעתם, להיגרם להם נזק אלקטוראלי.
כאמור, מבלי להבין את הבעיה לא נוכל לפתור אותה.
הגדלת מצבת כוח האדם של המשטרה לא תפתור את הבעיה, וזאת משלוש סיבות:
- הגדלת כוח האדם לא תהיה גדולה או דרמטית כפי שהאזרחים דורשים וכפי שהמפכ"ל מקווה.
- כדי להעניק לאזרחים את הביטחון שהם דורשים, במצב הנוכחי, יש להציב שוטר בכל קרן רחוב וניידת בכל צומת. במצב כזה אכן תהיה ירידה דראסטית ברמת הפשיעה – אך האם אנו רוצים לחיות בחברה שכזאת?
- האלימות אינה נובעת ממחסור בכוח אדם במשטרה.
צריך להבין את הסיבות לאלימות בחברה הישראלית, אם אנו רוצים לפתור אותה.
אנו חיים בחברה מערבית, דמוקרטית, ליברלית, המקדשת את הפרט מעל לכל, בקנאות, ורואה בכל דבר המשרת את הכלל משהו המתקרב לפאשיזם.
עקב כך, ישראל חדלה מלהיות חברה והפכה לאוסף של פרטים. כן, מדי פעם הפרטים הללו מתאחדים לצורך הגנה על הכלל – אבל מדובר במקרים קיצוניים (מבצע "חומת מגן", מלחמת לבנון השנייה, מבצע "עופרת יצוקה"), שבהם ניצבת מעל כולנו סכנה קיומית. בין לבין, ה"חברה" הישראלית חוזרת למצבה הטבעי – אוסף של פרטים, שכל אחד מהם דואג לעצמו, ולא ממש חשוב לו מי ייפגע בשל כך.
חברה המקדשת את הפרט, חברה המציבה במרכזה את "זכויות הפרט" ולא את "טובת הכלל", סופה להתפורר ולהתפרק, גם אם המעטפת המדינית (המדינה) ממשיכה להתקיים.
הגדלת מצבת כוח האדם של המשטרה לא תפתור את בעיית התפוררות החברה והפיכתה לאוסף של פרטים. אם יהיו יותר שוטרים ברחובותינו, הדבר לא יתרום ללכידות החברתית, לא יהפוך את מיליוני בני האדם החיים בישראל לחברה.
כדי לרפא את החברה הישראלית מחולייה יש צורך במהפכה, באתחול כולל של החברה, בבנייה מחדש של אוסף הפרטים הללו לכדי חברה. זה לא חלום ולא פנטסיה – היינו שם, במחצית הראשונה של המאה הקודמת, וגם בתחילתה של המחצית השנייה, עד שהתחלנו לקדש את הפרט מעל לחברה, את טובת הפרט מעל לטובת הכלל.
הבעיה הזו אינה ייחודית לישראל. ניתן לראות אותה בכל חברה מערבית, הסוגדת לפרט ומוותרת על הכלל. החברה המערבית הדמוקרטית, הליברלית, הנאורה, הולכת ומתנוונת, הולכת ונרקבת, הולכת ומתפוררת, והמתקפה הדמוגרפית המוסלמית רק מחמירה את מצבה.
הפתרון הוא כפול – חינוך ומשפט.
חינוך
מערכת החינוך שלנו הפכה מזמן למערכת לימוד, וגם כך היא כושלת – ועל כך יעידו הישגיהם המתדרדרים של תלמידי ישראל. גם זה סימפטום של הבעיה הכללית, של קידוש הפרט על פני הכלל. לתלמידים היום יש זכויות מכאן ועד להודעה חדשה – אבל חובות? על זה הם לא שמעו.
מערת החינוך צריכה לחזור ולחנך לערכים, לציונות, להטמיע בבוגריה כי אנו חיים בחברה ולא בג'ונגל, וכי טובת הכלל חשובה יותר מטובת הפרט.
יש מקום לזכויות במערכת כזו, אך לא על חשבון החובות, אלא כגמול על מילוי החובות – כך במערכת החינוך, וכך גם בחברה בכלל.
מערכת החינוך צריכה להכין את בוגריה להיות אזרחים נאמנים, שומרי חוק, חלק מחברה, כשהם מסיימים 12 שנות לימוד ויוצאים אל העולם.
משפט
מערכת המשפט הישראלית היא מהליברליות ביותר בעולם, אם לא הליברלית והמקלה מכולן. הדבר מתבטא במתן זכויות יתר לעצורים, לחשודים, לנאשמים ולפושעים מורשעים, ובענישה מקלה. מערכת משפט שכזו הופכת, למעשה, למסייעת לפשע, מכיוון שבהעדר ענישה מרתיעה, הפשע פורח – כי המחיר שאתה עלול לשלם (אם בכלל) לא יהיה כזה נורא...
מערכת המשפט חייבת לחזור ולהיות מערכת משפט – יעילה, מהירה, מרתיעה. את זכויותיהם של החשודים, הנאשמים והמורשעים יש לצמצם עד למינימום ההכרחי. את הענישה יש להחמיר עשרות מונים, ולבטל את כל ה"נסיבות המקלות", שבגינן פושעים לא מעטים מוצאים את עצמם עד מהרה מחוץ לבתי הכלא (אם בכלל נשלחו למאסר ולא ל"עבודות שירות"), חופשיים לפגוע בעוד אזרחים תמימים ושומרי חוק.
נכון, במצב כזה "זכויותיהם" של העבריינים ייפגעו – אבל מי שמבצע פשע נגד החברה (כל פשע הוא פשע נגד החברה) מאבד אוטומטית את כל זכויותיו כחבר באותה החברה. החברה חייבת להגן על עצמה, להגן על האזרחים הנאמנים, שומרי החוק, ולא על הפושעים והעבריינים.
אם נפעל בשני המישורים הללו, נוכל לרפא את החברה הישראלית (ולהפוך אותה שוב לחברה אמיתית). במצב כזה נוכל לצמצם את מצבת כוח האדם של המשטרה, מהסיבה הפשוטה שלא נזדקק לכל-כך הרבה שוטרים...
אבל מהפיכה שכזו מצריכה קבלת החלטות קשות במקום שבו החלטות כאלה מתקבלות אך לעיתים רחוקות. מהפיכה כזו תחייב פגיעה בזכויות הקדושות למיעוט שתפס את עמדות הכוח במדינה, התבצר בהן (מכיוון שאינן עומדות לבחירה), ומכתיב מהן את מה שנראה לו נכון וראוי, למרות שב-99% מהפעמים רוב מוחלט של העם חושב אחרת.
האם הממשלה הנוכחית בשלה לקבל החלטות שכאלה? ממש לא. הממשלה הזו תיתן, כאמור, למשטרה את תוספת התקציב כדי לגייס עוד ועוד שוטרים, כמו אקמול לחולה סרטן. האם הממשלה הבאה תהיה בשלה? ספק כבד. יש לשער שאחרי הבחירות הבאות, מתי שלא ייערכו, הממשלה הבאה, ואחת היא איזו מפלגה תקים אותה, תהיה שידור חוזר של הממשלות שהיו לנו בעשור-וחצי האחרונים (גם אם לכל ממשלה יש את הניואנסים שלה).
בעיית האלימות, אם כן, לא תיעלם מעצמה, ולא כתוצאה מהצעדים שתנקוט הממשלה.
אחרי הכול, רצינו להיות כמו מדינות העולם, כמו אמריקה ואירופה, נכון?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה