ביום שישי האחרון (9.10.2009) פרסם "מעריב" פרויקט מיוחד במגזין "סופשבוע" – מאמר גדול ונרחב, פרי עטו של עפר שלח, ושמו "לחיות עם הפצצה". על פני 8 עמודים מספר לנו שלח שהפצצה האיראנית היא לא כל כך נוראה כמו שהממסד הציוני-לאומני סיפר לכולם. שום דבר, בעצם, לא ישתנה ביום שאחרי, והחיים יימשכו גם כשלאויב תהיה היכולת לחסל את מדינת ישראל באמצעות פצצה אחת.
שלח נמנה על הקבוצה, הנהנית מייצוג-יתר בתקשורת הישראלית, הרואה בכל פגיעה בעליונות הצבאית והטכנולוגית הישראלית דבר מבורך – ובסוף המאמר, אחרי שסיפר לנו שזה לא יהיה כל כך נורא לחיות תחת צילה של הפצצה האיראנית, הוא קובע שזה אפילו יהיה טוב לישראל, כשמישהו ימנע מאיתנו להתנהג כמו "הבריון של השכונה" (כדאי להפנות את שלח, שכנראה לא מודע לגיאוגרפיה של המזרח התיכון או להיסטוריה שלו, לשירו של בוב דילן, "הבריון של השכונה"), ימנע מאיתנו לפעול בחופשיות כדי להגן על עצמנו, ובסופו של דבר, גם ישראל תידרש לוותר על הנשק הגרעיני שלה, במסגרת "מזרח תיכון חדש" שבו כל המדינות יתפרקו מנשק גרעיני (ובידי מדינות ערב יוותר יתרון קונבנציונאלי אדיר על ישראל, אבל אל תבלבלו את שלח עם זוטות שכאלה...).
ומעל לכל, לכל אורך המאמר, חוזר שוב ושוב הרעיון של "גם להם מותר" – אם לישראל יש נשק גרעיני (על פי מקורות זרים, כמובן...), מדוע לאיראן אסור? כמו השופט גולדשטיין, גם שלח שוכח את ההבדלים בין ישראל לשכנותיה בכלל, ולאיראן בפרט, ומותח קו משווה בין התוקפן למותקף, בין הרוצח לקורבן. לפי שלח, גם למדינה המצהירה השכם והערב על כוונתה למחוק מעל פני האדמה מדינה אחרת, יש את כל הזכות להחזיק בנשק להשמדה המונית – האם נמנע מהאיראנים את זכותם הטבעית למחוק את הישות הציונית בקלות?
לפני 70 שנה ניצב העם היהודי בפני השמדה. אז לא היה לנו צבא, לא חיל אוויר,לא נשק גרעיני, ולא יכולנו לעשות הרבה בכדי למנוע את השואה. 64 שנים לאחר השואה, ישראל אינה חסרת אמצעים, אבל שוב ניצבת חסרת מעש וחסרת ישע אל מול איום קיומי. גם אז, בשנות ה-30, היו כאלה שהמעיטו בעוצמתו של האיום הנאצי. "הם לא באמת מתכוונים", אמרו ברחובות זלצבורג וברלין כשהנאצים דיברו על השמדת הגזעים הנחותים, ובראשם היהודים. אז זה נגמר ב-6 מליון נרצחים מבני עמנו.
והנה, חוזרת השאננות. אני בספק אם בשנות ה-30 וה-40 מישהו קיבל את השואה המתרגשת עלינו בעין טובה, במחשבה ש"זה ישים סייגים לכוחנו". אבל, שוב, 64 שנים לאחר השואה יש מי שמקבלים בברכה את האיום הקיומי חסר התקדים על המדינה היהודית היחידה בעולם.
שלח וחבריו מספרים לנו שוב ושוב, מעל דפי העיתונים ובאתרי האינטרנט שבהם הם כותבים, כמה ישראל חלשה, כמה אנחנו תלויים באחרים, כמה אנחנו בעצם לא יכולים להגן על עצמנו, כך שכדאי שנתפשר ונוותר ונמחל על כבודנו ועל ביטחוננו. כדאי להזכיר לשלח ולחבריו היכן אנו חיים, וכיצד מתייחסים באזור הזה לחלשים. ואחר-כך כדאי לשלוח אותם דחוף לשיעור בהיסטוריה של העם היהודי, תוך התמקדות בגורלה של יהדות אירופה בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה